זה קש"ר או לא? כששנת הלימודים מתחילה אחרת ממה שציפינו

לטור הקודם: משהו לא בסדר. אבל מה זה בדיוק?

לפני הכניסה לכיתה א', קיוויתי שמיכלי תוכל לפתוח דף חדש. עם חברות חדשות, שלא מכירות אותה מהשנה הקודמת, ואולי יאפשרו לה להתחיל מחדש, בצורה טובה. לצערי, אף על פי שבית הספר שלה גדול מאוד, כמעט מחצית מבנות הכיתה שלה היו ילדות שלמדו איתה גם בגן. הצטערתי, אבל גם התפללתי וקיוויתי לטוב.

וכך התחלנו את שנת הלימודים הראשונה בבית הספר.

היום הראשון, בליווי האמהות, אפשר לי לפתח תקוות. היום היה מקסים, היא השתלבה נהדר בכיתה וגם ענתה על שאלה של המורה – ואפילו זכתה למחמאה. לא יכולתי לקוות ליום טוב יותר מזה. גם את המורה הכרתי – היא לימדה את בתי הגדולה כשעלתה לכיתה א', וזכרתי שהיא מורה נהדרת. ברוך ה', התחלה טובה.

ואז התחילו הלימודים.

ופתאום---

היא קוראת. אבל ל---א---ט. לא קרובה אפילו לקצב של בנות כיתתה. בחשבון היא דווקא בסדר, רוב הזמן, אבל בכל מה שקשור לקריאה וכתיבה – בלגן. היא מכירה את האותיות, לומדת לאט לאט לחבר אותן למילים – אבל הכל כל כך איטי...

פתאום גיליתי שלא כל הילדות מגיעות הביתה צוהלות, מכריזות "אמא, אני צריכה להקריא לך", ומסיימות את המטלה החשובה בתוך חמש דקות. זו היתה בתי הגדולה. מיכלי, לעומת זאת, היתה זקוקה לשעה לפחות של תשומת לב ממוקדת, כדי לצלוח את שיעורי הבית. כשהיתה כותבת במחברת, אחרי כל אות כמעט, היא מצאה תעסוקה מעניינת אחרת. רק לא להמשיך.

המחברות שלה היו ריקות. בכל עמוד – מילה אחת, או שורה, במקרה הטוב. כל השאר ריק.

בילקוט – מהפכה. תמיד דפים זרוקים, מכשירי כתיבה הולכים לאיבוד.

לו רק היו לה לפחות כמה חברות טובות, לחפות על כל הקושי הזה... אבל לא. החששות שלי קמו ועמדו לנגד עיני. למיכלי אין חברות. פשוט אין. מדי פעם היא חוזרת זורחת, מספרת לי שהיא נהייתה חברה של זו או של אחרת, ושהן "החברות הכי הכי טובות לת---מיד". לא היתה חברות שהחזיקה מעמד יותר מיום אחד. למחרת מיכלי תמיד חזרה הביתה עצובה. "זהו, אנחנו כבר לא חברות".

מיכלי נשארה בודדה בכיתה, ולמורה – וגם לי – לא היה הסבר מניח את הדעת למצב.

במקביל, התחלתי לשים לב להתנהגויות מוזרות במקצת. מיכלי התחילה לשכב או לשבת על הרצפה בכל הזדמנות אפשרית, גם בזמנים לא מתאימים. כשביקשתי ממנה לקום – היא תמיד סרבה.

מצב הרוח שלה נעשה עגום, והרגישות שלה גברה, בכל התחומים. פתאום כל מכה קטנה הפכה להיות דרמה גדולה של בכי וזעקות כאב. פתאום כל זבובון בבית הפך להיות "אמאאאאאא ג'וק!!!!!". פתאום בגדי שבת נהיו פרויקט, כי הם מגרדים, או לא נוחים, או לוחצים. שלא לדבר על נעליים. רגישות תחושתית, זיהיתי מיד. אותה כבר הכרתי מקרוב. אבל מאיפה היא הופיעה פתאום?

ועם כל זה, בבית ראיתי ילדה מושלמת. מבריקה. טובת לב. תמיד מחפשת איך לעזור לאחרים, תמיד אומרת דברים חמודים, משעשעים כאלה שכל הורה מתענג עליהם (אמא, מה זה חרדי? זה מישהו שמגיע מחרד?). המבוגרים שפגשו אותה – משפחה, הורים של חברות, מוכרים בחנויות – כל מבוגר שפגש אותה גמר עליה את ההלל. אז מה קורה עם ילדות בגיל שלה?

יום אחד, כמה ילדות בכיתה של מיכלי החליטו להציק לילדות אחרות. מריבה כזו, רגילה, של ילדים, לא משהו חריג. מיכלי לא היתה מעורבת. היא ישבה במקום שלה וציירה להנאתה, כהרגלה בימים האחרונים.

"מיכלי, בואי תעזרי לנו!", היא שמעה לפתע כמה ילדות קוראות לה. מאושרת מתשומת הלב, היא ניגשה לעזור. היא לא הקדישה רגע אחד של מחשבה כדי להבין במה בדיוק היא עוזרת. כשהילדות מהקבוצה השנייה התקוממו, מיכלי בכתה למורה, סיפרה שהרביצו לה. גם כשסיפרה לי לאחר מכן את הסיפור, היא עדיין לא הצליחה להבין שהיא היתה זו שפגעה בילדות מהקבוצה השנייה, שהדחיפה שפגעה בה היתה מעשה של הגנה עצמית מצדן.

כל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה בלבול... בשלב הזה הבנתי שתפילות ותקוות הן חשובות, אבל אי אפשר להזניח את ההשתדלות. הגיע הזמן לפנות למכון להתפתחות הילד בקופת החולים.

גם לכם יש קש"ר בבית? מוזמנים להגיב.