ועידת הפיסגה המפתיעה שהתקיימה השבוע, ומה התכונה החשובה ביותר של מנהיג?

בתחילת פרשתנו התורה מתארת את המשא ומתן בין יהודה ויוסף אודות בנימין, על הדיאלוג הזה אמרו במדרש כי זהו מפגש בין שני מלכים 'כי הנה המלכים נועדו יחדיו' ובלשוננו 'ועידת פיסגה'.

במבט ראשוני קשה להשוות בין יוסף המשמש כמלך (או לפחות כ'חליפי'...) על אימפריה אדירה שהולכת ומתעצמת לאור הכלכלה היציבה המונהגת על ידו - ומרכזת רכוש בינלאומי רב מארצות העולם הבאות לרכוש מזון במצרים. לבין יהודה שבמקרה הטוב הוא מלך על משפחה של כשבעים נפש – וגם ממעמדו זה הודח לכאורה – לאחר מכירת יוסף כמו שהביא רש"י בפרשת וישב על הפסוק 'וירד יהודה מאת אחיו' שהורידוהו מגדולתו.

אם כן במה יהודה הוא מלך? ואיך ניתן להשוותו ליוסף?

הרב יוסף לייב בלוך (תר"כ – תר"צ) מגאוני המחשבה והחינוך בדור שלפני השואה – ראשה ומייסדה של ישיבת טלז בליטא, בספרו 'שיעורי דעת' עוסק בבירור הגדרת המושג מלכות ומה היא בעצם מעלתו.

הוא מגדיר את המלכות ככח פנימי בנפש. הביטוי הראשוני והבסיסי שלה הוא שליטה עצמית מלאה, אדם שמולך על עצמו, אדם ששכלו שולט על כח מעשיו.

יוסף ויהודה שהתמודדו עם נסיונות כל אחד בנקודת המבחן שלו – יש להם את מידת המלכות.

יוסף בשליטה העצמית מול כל המצבים הקשים ובהמשך מול הפיתוי הבלתי פוסק והלחץ של אשת פוטיפר. יהודה בהודאה על האמת גם כשהיא עלולה לגרום לו בושה גדולה.

הביטוי של מלוכה על עם הוא כבר פועל יוצא ותולדה מהתכונות של המלכות.

אחריות

הבה נתבונן עוד. גם היום בעולם כה רדוד מצפים ממנהיג, להיות אמין אחראי וממלכתי. הביטוי הראשון של אחריות הוא לקיחת אחריות על כשלונות. מנהיג יכול להכשל והעם יסלח לו אם הוא יודע להכיר בטעות או בכישלון ולהתנצל. לעומת זאת מנהיג המנסה לטייח עשוי להשלח אחר כבוד גם אם הוא מוצלח (ראה ערך גו'נסון ראש ההמשלה המודח בבריטניה).

יהודה מצטיין במיוחד בלקיחת אחריות. זה מתחיל בהודאה במה שנראה לעיני הבריות ככישלון שלו עם תמר (על אף שרוח הקודש מעידה 'ממני יצאו הדברים') וממשיך באחריות על בנימין, כלפי יעקב כפי שהיא באה לידי ביטוי במשפט המפתח 'כי עבדך ערב את הנער' לכן יהודה מוכן לשבת בכלא המצרי עד סוף ימיו כדי לשחרר את בנימין.

(אגב, אימרה ישיבתית מוסיפה, מדוע שלח יעקב את יהודה להקים בית תלמוד במצרים, מדוע לא את יששכר או את לוי? ועל כך באה התשובה שכדי להקים ישיבה צריך מישהו שיכול לומר 'עבדך ערב את הנער...').

אחריות אינה מתחילה ביחס לאחרים. האחריות הבסיסית והראשונית היחס של האדם למעשיו שלו. הוא לא מאשים אחרים, גם לא את 'המלאך שדחף אותו' למעשה זה כדברי חז"ל, הוא לא מתעלם או מתכחש מנימוקים אלו ואחרים, אלא נושא באחריות למעשה עם כל המשמעות. אחר כך אפשר לקחת אחריות גם על אחרים.

יוסף גם הוא מתחיל את מסע התלאות שלו עקב תכונת האחריות שפיעמה בו. הוא רואה אצל אחיו הגדולים הנהגות שלפי דעתו אינן תקינות בכמה תחומים, והוא מביא אותן אל אביו. אין אפשרות שהוא יוכיח את אחיו הגדולים, אבל כפי הנראה הוא גם לא מסתתר, ברור שהם יידעו שהוא המקור, אבל לפי הבנתו, אחריותו מחייבת אותו להביא את הדברים אל הסמכות העליונה והוא מוכן לספוג את המחיר... (ויש לשים לב ללשון הפסוק 'ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם' – וכבר עמד על כך מחבר הספר הנפלא 'אפיקי ים' - יוסף 'מביא' את הדברים, הוא לא נותן להם פרשנות, רק מדווח עובדות. זאת ועוד הוא מביא אותם אל 'אביהם' לא אל 'אביו' – הוה אומר אין כאן אינטרס למצא חן בעיני אביו אלא לדאוג להעברת הדברים לסמכות הרוחנית שלהם).

לאחר מכן הוא לוקח את מקל הנדודים ושבט הסבל, וסובל בדומיה את הציפיה להגשמת החלום המייעד אותו למלכות. המלכות אצל יוסף איננה ישיבה על כס הכבוד והנהנתנות, אלא עבודה סיזיפית יומיומית להזנת מיליוני הרעבים במצרים ובעולם – כשהוא אישית נושא באחריות על ההחלטות.

ויוסף הוא המשביר

יוסף מקבל מאת ההשגחה העליונה את תפקיד 'המשביר', המפרנס והאחראי לכלכלת העם, ובפרט כפי שהוא רואה זאת דרך משקפי החלום – הוא הזן והמפרנס את יעקב וביתו.

את התפקיד הזה נותנים רק למי שחותמו חתום במידת האחריות המירבית. 'צדיק יסוד עולם' – צינור ההשפעה לעולם הוא דרך מי שמידתו מידת 'צדיק', מי שמשמר את כל כוחותיו למטרתם ותכליתם, יכול להיות הגיזבר של ההשגחה העליונה, ולהיות צינור להעברת השפע. וכמו שביארו רבי חיים מוולאזי'ן והבעל שם טוב את המימרא 'כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת'. כל העולם ניזון ב'שביל' של העברת השפע לחנינא בני, הוא הצינור ושביל ההשפעה. ואנו מוסיפים ואומרים שהסיבה היא בגלל שהוא עצמו מסתפק במינימום ו'די לו ב'קב חרובים' לכן הוא הראוי להיות צינור ולהיות המשביר לעולם.