סיון רהב מאיר: הרב דרוקמן לא היה האחרון. יש כאן דור שמניח תפילין

יש רגע אחד שלא אשכח: זה היה לפני כעשר שנים, בהלוויה של הרב אברהם צוקרמן, ראש ישיבת כפר הרא"ה. הרב חיים דרוקמן שלמד בישיבה כנער הספיד אותו בהתרגשות, ופתאום אמר בדמעות כמה משפטים שבעיני הם המפתח להבנת דמותו: "חשבנו שנהיה הדור האחרון של מניחי התפילין בעולם! חשבנו שאף אחד לא יאמר יותר 'שמע ישראל' אף פעם!", הוא הכריז באוזני הנוכחים הרבים, אלפי חובשי כיפות סרוגות, שלא הכירו את המציאות שעליה הוא מדבר.

אבל כך גדל הילד חיימק'ה. בתחושה שכולם נסחפים החוצה ונוטשים את היהדות. בתחושה שיש רק כיוון אחד: החוצה ולא פנימה. שעולם התורה והמצוות הולך ונעלם, והציבור הדתי הוא קטן וזניח. הוא הרי למד בבית ספר יסודי תחת השלטון הקומוניסטי, ונאלץ להגיע ללימודים גם בשבת. חיים בן השבע סירב לכתוב במחברת, אבל המורה הכריחה אותו. גם ביום כיפור אולץ להגיע ללימודים.

אחר כך הגיע לארץ כפליט, ללא הוריו, אחרי שניצל שלוש פעמים ממוות בזמן שהמשפחה נמלטה מהנאצים. ובגיל 15 נאלץ לעזוב גם כאן את ספסל הלימודים ולעבוד בשליחויות. רק שנים אחר כך חזר לישיבה. רעייתו ד"ר שרה דרוקמן הייתה אז הסטודנטית הדתייה היחידה לרפואה, לבדה בכל הפקולטה. אז מה הפלא שחשב שזה הסוף.

כשהחל להדריך בבני עקיבא, ראה אותו אחד מחניכיו הולך ברחוב בגבעתיים עם ארבעת המינים בידו, בחג הסוכות. אותו נער התרגש והתרשם. זה לא היה מחזה שראו אז בכלל. צעיר, חלוץ, דתי. אבל הרב דרוקמן ובני דורו הקימו אימפריה של מאות מוסדות חינוך, תנועות נוער, יישובים וארגונים – ושינו את הכיוון. "הצלחנו", אמר אז הרב דרוקמן בסיפוק באותו הספד. "יש דור המשך, ויש שני דורות ואפילו שלושה דורות שאומרים 'שמע ישראל', שמניחים תפילין".

זה לדעתי המנוע שמסביר עשרות שנים של חינוך ומסירות ושליחות והשפעה. שמסביר את סדר היום הבלתי נתפס, עד גיל 90. עשרות אלפי תלמידים ותלמידות ילוו אותו היום למנוחות ויעידו - שהוא ממש לא היה האחרון.

לזכרו.

במחלקה הראשונה

איך אנחנו רוצים לחיות את חיינו? הרי שגרה ארוכה של לימודים, עבודה וחורף מתחילה כעת, אחרי חנוכה. את הסיפור הבא מצאתי בפתיחת ספרו החדש של הרב יוני לביא, "העתיד מתחיל עכשיו": "מעשה באיכר שגר בכפר נידח ברוסיה. פעם אחת הוא היה צריך להגיע למוסקבה עיר הבירה, אבל הדרך לשם בעגלה עם סוס הייתה אורכת לפחות שבועיים. אחד השכנים שלו ייעץ לו להיעזר בהמצאה חדשה: רכבת מהירה.

האיכר הכפרי, שמעולם לא נסע ברכבת, הלך וקנה כרטיס לקרון המפואר של המחלקה הראשונה. הוא המתין על הרציף אבל כיוון שלא ידע איך להתנהג, החליט לעשות בדיוק מה שיעשו אלה שעמדו לפניו בתור.

הרכבת הגיעה והוא עלה בעקבות שני אנשים למחלקה השלישית, בלי לדעת שלשני הטיפוסים האלה אין בכלל כרטיס. בכל פעם שהכרטיסן התקרב הם זינקו אל מתחת לספסלים והסתתרו. האיכר, שחשב לתומו שככה מתנהגים ברכבת, עשה כמוהם.

בשלב כלשהו הכרטיסן הבחין שמישהו מסתתר מתחת למושב, תפס את שלושתם ודרש לראות את הכרטיסים שלהם. האיכר שלף מכיסו את הכרטיס, והכרטיסן היה בהלם: 'למה אתה נוסע במחלקה השלישית ומתחבא מתחת לספסל עם כל הלכלוך וקורי העכביש, כשיש לך כרטיס יוקרתי למחלקה הראשונה?'.

המשל הוא עלינו. כשנולדנו, כל אחד ואחת מאיתנו קיבל כרטיס למסע בעולם הזה. האם נחליט לעבור את המסע במקום מוזנח, נמוך ושולי, או שאנחנו מבינים שיש לנו כרטיס למחלקה הראשונה, לחיים שמחים, יקרים ומלאי משמעות?".

האם אנחנו מנהיגים?

שמעתי הרבה בחדשות על "בעל השליטה הדתי החדש בחברת 'אל על'". הלילה יצא לי לשמוע אותו לראשונה, באירוע של החברה, ואפילו ללמוד משהו על הפרשה:"כשהשעון המעורר מצלצל, ואתה מכבה אותו כדי להמשיך לישון, השעון מנהיג אותך ולא אתה מנהיג אותו", כך אמר אתמול קני רוזנברג.

"כשאתה רואה עוגיית שוקולד על השולחן ואתה לא רוצה לאכול אותה, אבל בסוף אתה אוכל – העוגייה מנהיגה אותך ולא אתה מנהיג אותה.

אנחנו קוראים כעת בתורה על מנהיג אמיתי, יוסף הצדיק. הוא אולי עבד, הוא אולי בכלא, אבל הוא קודם כל מנהיג את עצמו, שולט על עצמו, על כל מעשיו. הערכים שלו מובילים אותו, ולכן לא השעון המעורר ולא הדונאטס ולא שום יצר אחר מצליח לבלבל אותו. לכן הוא גם זוכה לבסוף לעלות לגדולה ולהיות מנהיג אמיתי.

מולו אנחנו רואים את המלך פרעה, מנהיג לא-אמיתי. הוא מולך על מצרים, אבל לא מצליח למלוך אפילו על עצמו. שמתם לב ששני השרים של פרעה שמוזכרים בתפקידיהם הם 'שר האופים' ו'שר המשקים'? זה סמלי. התורה לא מספרת על שר החוץ או על שר האוצר שלו, אלא על שני האנשים שהיו עבורו החשובים ביותר: האנשים שטיפלו באוכל ובשתייה שלו.

אני מקווה שהמנהיגות האמיתית של יוסף תוכל לתת לנו השראה להנהיג את עצמנו בדרך נכונה, גם בעולם העסקים, גם בפעם הבאה שנראה עוגיית שוקולד, וגם בעוד הזדמנויות...".

דיבור שמפיל חומות

בכל שנה מחדש אני מפרסמת את הרעיון הפשוט הזה, ובכל פעם אני מקבלת תגובות מפתיעות על כמה שזה עובד. וכך כתב לי דעאל כהן:"הרבה פעמים הכול בחיים נראה תקוע. גם בפרשת השבוע, פרשת ויגש, זה נראה שאין מוצא. האחים נמצאים מול השליט המצרי שמתעקש לקחת אליו את אחיהם הקטן בנימין. העסק מסתבך, ולא ברור איך אפשר לצאת מזה.

"פעמים רבות אנחנו נמצאים במשא ומתן קשה ומתיש. זה יכול להיות עובד בשיחת שכר, חייל שמבקש לצאת לקורס מכי"ם, או אפילו נאשם שעומד בפני שופט. אתה מרגיש חסום, נתקל בחומות של חוקים ואילוצים ופרוצדורות נוקשות. מה עושים? כשכואב – זועקים.

"כך מתחילה הפרשה: 'וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה'. הוא פשוט ניגש לשליט המצרי וזועק מעומק הלב. יהודה מגולל את הסיפור המלא, כולל כל הרגישויות והמורכבויות שבו. הוא מדבר בשטף ובכנות, משתף בתחושות שלו ובחששות שלו, ולא מתבייש להביע מצוקה.

"ואז – הבלתי יאמן קורה: יוסף לא יכול להתאפק, והוא מגלה להם שהשליט המצרי הקשוח הוא בעצם האח האובד שלהם, יוסף. האחים בוכים ומתרגשים ומתאחדים, והכול משתנה לטובה. לפני שתי דקות יהודה לא דמיין שדבר כזה יכול בכלל להתרחש.

"כשמתחילים לדבר באמת, במלוא העוצמה, לשתף בכנות – פתאום חומות נופלות. נסו את זה בבית".