צידה לדרך מחנוכה לכל השנה: כך תמשכו ישועות

ברוך השם זכינו להדליק את החנוכיה שמונה לילות כתקנת רבותינו ז"ל, וחבל שיעברו הימים הקדושים האלו בלי שניקח מהם צידה לדרך לכל השנה. הנה בנוסח "על הניסים", אנחנו אומרים: "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה, ועשית עמהם ניסים ונפלאות...". אם נתבונן, טמון פה מסר חזק, ששווה 1,000,000$ ויותר, ומי שיקח אותו, הוא פשוט ירוויח בגדול מאוד מאוד.

ישועה הרבה יותר גדולה

דוד המלך אומר בתהלים (י"ח, ד'): "מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ", פירש רש"י, אף לפני התשועה אני מהללו בהילולים תמיד, לפי שבטוח אני שאיוושע. גם האבן עזרא פירש: בקוראי אליו בתהילות, מיד איוושע. זאת אומרת, ישנה אפשרות של קבלת ישועות בלי דוקא לבקש בקשות מהשם, איך? על ידי שירים ושבח והלל למי שאמר והיה העולם, ואדרבה זו הישועה היא הרבה יותר גדולה. כי כשאדם רק מבקש, מי אמר שיקבלו את בקשתו בשמים? לצערנו, ישנה מידת הדין שהיא ממונה להזכיר את מעשיו הלא טובים של האדם והיא מקטרגת עליו שלא יקבל את מבוקשו. אבל כאשר אדם מודה ומשבח את השם יתברך ויתעלה כסא הדרו, אין שום מלאך ובריה שיכולים לעצור את הודאתו, אפילו שאינו זכאי, ולא ראוי ולא כדאי. נתאר לעצמנו, מלך יושב על כסא רם ונישא, ובא אדם ומשבח אותו, ויבוא אחד ממקורבי המלך ויגער בו, מי אתה שתשבח את המלך? הרי ברור שהוא עשה מעשה אשר לא יעשה, הוא יחשב כמורד במלכות, כי איך תעצור את מי שמשבח את המלך? אותו הדבר כאן, בא יהודי משבח ומהלל את בורא עולם, הלוא אפילו מלאך חבלה הכי גרוע, לא יעיז לעצור את השבחים שלו לבורא יתברך. נמצא שאדם שמשבח ומהלל את השם, שערי שמים פתוחים לו, וממילא הוא מוכן ומזומן שבקלות יותר יעשו את צרכיו, כי אין אצלו מעצורים.

משל לאבא שבנו מבקש ממנו למשל טילון, אפשר שהאבא ירצה לתת לו ואפשר שלא ירצה, אולי האבא לא רואה לנכון כרגע לתת לו, הוא לא התנהג יפה כל כך, לא מגיע לו פרס כזה וכו'. אבל בן שלא מבקש מאבא שלו כלום, אלא רק משבח אותו: אבא, אין עליך, איזה אבא טוב אתה, איך אתה אוהב אותנו, איך אתה מפנק אותנו, ראיתי שקנית טילונים, תודה שקנית טילונים, ממש אתה אבא הכי טוב שבעולם, אין עליך! תגידו לי, האבא יתן לו טילון או לא? בטח שכן. אבל למה, הרי הוא לא ביקש? כי לא מוכרחים לבקש, די בשבחים כאלו שלא רק שהאבא יסכים לתת, אלא גם ירצה וירוץ לתת לו. והנמשל: 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא' (עיין ברכות נח ע"א), כביכול גם בשמים ההנהגה היא מעין הנהגה זו, כמה יהיה נעים ונחמד לתת ולפנק את מי שמשבח את אבא שבשמים יותר מאחד שרק מבקש ומבקש.

בזכות ההלל והשבח אין צרות

בזה ניתן להבין את דברי הגמרא (פסחים קיז ע"א): הלל זה מי אמרו? נביאים שביניהם תקנו להם לישראל, שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם. והנה רש"י והרשב"ם פירשו, "על כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם", לישנא מעליא נקט [כלומר לשון נקיה וטובה, לשון סגי נהור] שאם חס ושלום תבוא צרה עליהם, כשיוושעו ממנה, יאמרו הלל. אבל רבנו יוסף חיים פירש בספרו "בן יהוידע", שעל ידי שיאמרו הלל ושבח להשם, כל כך התועלת שלו תהיה גדולה שבכלל לא תבוא עליהם הצרה. וגם אם חלילה היא מוכרחת לבוא, יהיו נגאלים ממנה תיכף ומיד. פלא והפלא, על ידי הלל ושבח וקילוסים לבורא, ניצלים מצרות ובעיות וזוכים לישועות.

לקבוע את עצמנו להלל והודאה

זה מרומז ב"על הניסים": "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה", כלומר, אדם שזוכה לקבוע את עצמו להלל והודאה, להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא, נמצא שהוא ממשיך על עצמו את ההארה המיוחדת שישנה בימים הקדושים והנעלים הללו, ממילא הוא יזכה גם כן שיתקיים בו ההמשך: "ועשית עמהם ניסים ונפלאות", בלי ספק שהוא יזכה לראות ניסים ונפלאות, כי אנחנו מאמינים בניסים בכל רגע ורגע, כמו שאנחנו אומרים בתפילה: "ועל ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיךשבכל עת", אנחנו עושים מעט מן המעט ממה שהצטווינו לעשות השתדלות, ובורא עולם ישתבח שמו עושה את הכל בניסים ונפלאות וישועות גדולות.

אחי ורעי האהובים, נתבונן מה אנחנו אומרים בכל בוקר בתפילה [למי שלא מדלג על קריאת הקרבנות]: "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך... וליתן שיר שבח והודאה, וחייבים אנחנו לומר לפניך שירה בכל יום תמיד". האם אנחנו באמת שרים ומזמרים בכל יום לבורא יתברך? הנה חז"ל הקדושים תקנו לקרוא כל יום פסוקי דזמרה, עד כדי כך אומר רבי יוסי (שבת קיח ע"ב): יהא חלקי בעולם הבא, עם הקוראים פסוקי דזמרה בכל יום. ונתבונן, למה הוא כל כך מעוניין שיהיה חלקו עמהם? וכי בגלל אמירת הפסוקים עצמם לבד? בוודאי שלא. אלא על כרחנו בגלל הצורה שהם נאמרים בנעימה ובזמרה. נמצא שכל מטרת הזמירות לשיר ולשבח את הבורא, ואיך חלילה נריץ אותם?! וכבר כתב הרמב"ם (תשובות סימן רס"א): קריאת הברכות או הזמירות בחיפזון ומהירות, הרי היא טעות גמורה, ומי שאינו מוכיח החזנים על זאת, חוטא, משום שכל אלו הסוגים של עבודת השם בדיבור, אין הכוונה אלא שיחשבו בהם כשיאמרום, ויכוון אומרם את לבו, וידע שעם אדון כל העולם מדבר בהם, בין שיבקש ממנו או יודה לו וישבחהו או יתאר פעליו וחסדיו או יתאר נפלאותיו בברואיו ויכולתו. וכיצד מותר למהר בזה ולהסיח הדעת ממה שנאמר. ומי שאינו יודע מה הוא אומר ואינו מבינו, הרי הוא כמו התוכי והשוטה החוזרים על המילים שבני האדם לימדום. ע"כ. גם מרן הבית יוסף (סימן נא אות ח) כתב בשם הארחות חיים, אותם בני אדם שאומרים הפסוקים במרוצה, לא יפה הם עושים שמקצרים בשבחו של מקום. וכך פסק בשלחן ערוך (שם), אין אומרים הזמירות במרוצה, כי אם בנחת. וכתב המשנה ברורה (סק"כ) שיוציאם מפיו כאילו מונה מעות. וכתב עוד (סימן א ס"ק י"ג), ואין די באמירה, אלא שיתבונן במה שהוא אומר ויכיר בנפלאות ה'. גם בספר חסידים (סימן י"ח) כתב: שורש התפילה, שמחת לב בקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ק"ה, ג'): "הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ, יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'". ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפילותיו וזמירותיו, כדי למלאות לבבו שמחה באהבתו לקדוש ברוך הוא. וכתב עוד (סימן קנ"ח): כשאתה מתפלל, אמור את התפילה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך ליבך אחר מוצא פיך, ובבקשה ותחינה בניגון המושך את הלב. עוד כתב מרן הבית יוסף (סימן נ"א אות ט') בשם ארחות חיים, מזמור לתודה מצוה למשוך אותו בנגינה ולנגן, כמו שאמרו (ויקרא רבה ט', ז'): כל השירות עתידות להתבטל חוץ ממזמור לתודה. אם כן כמה חשוב למַנּוֹת אדם שבקי בדקדוק וקולו נעים שיקרא פסוקי דזמרה בנחת ובנעימה, ובפרט 'מזמור לתודה' שימשוך אותו בנגינה נעימה לשבח את השם, ואם אנחנו לא נקיים את ההלכה, אז מי יקיים אותה, אותם עמי הארצות שלא מתפללים, חלילה?!

סגולה בדוקה ומנוסה

סגולה חשובה לתת פתק בתוך החנוכיה ולכתבו בו בקשה, ורואים בזה ישועות גדולות ונפלאות. ומעשה טרי מעכשיו. דברתי בבית הכנסת בשנה שעברה שיעשו כן, ואברך שלא היו לו ילדים 7 שנים, וב"ה נולד לו בן ועוד בן, אחר כך שוב נעצר, ועשה את הסגולה הזאת וכתב שמבקש מבורא עולם שאשתו תכנס להריון ותלד בת. וככה היה, ונולדה בדיוק שלשום, בנר שמיני של חנוכה. ישתבח שמו לעד, כדאי שכל אחד יאמץ לעצמו, ויפרסם גם לאחרים, למשפחה, לחברים, למכרים בכל צורך ואופן שיהיה, ובזכותו יוושעו עם ישראל אמו.