אפרת ברזל בשיחה על עצבות שבאה ככה, ורוצה להישאר

אני שואלת אותם אם זו הפגישה הראשונה שהעם שלנו פוגש השנה בהתמודדות עם עצב. כקבוצה.

והם עונים לי, שאם אני סופרת מצום גדליה קדימה בתוך גלגל שמתחיל על כולנו מראש השנה, אז כן.

אף אחד לא רוצה לדבר על עצב, אף אחד לא רוצה לעשות לו חג. אף אחד לא רוצה להרגיש אותו, אף אחד לא רוצה לתת לו מקום.

 ובכל זאת,

הוא נדחף, רוצה נוכחות, מבקש זהות, ביטוי, יחס.

מזיזים אותו הצידה כל הזמן, ממציאים נגדו פטנטים מחשבתיים, דוחקים אותו דרך אוכל, עצבים, מזיזים אותו בריקודים מזויפים, בקניות.

והוא חוזר, כשהוא מחליט לחזור.

כשהוא חוזר, הוא לא מגיע לבד, הוא מביא איתו את כל החברים שלו מהמחלקה, הוא מביא איתו את בדידות, ואת פחד, הוא מביא איתו את אכזבה ואת הגעגוע, את השאלה לשם מה. הוא מביא איתו עפר, שחור וכובד.

"אני לא הייתי בקשר עם העצבות שלי", היא אמרה לי, ושאלתי אותה למה.

והיא אמרה שככה לימדו אותה, שלהיות עצובה זה לא טוב.

שלספר עליה ולדוש בה, בעצבות, גם.

שתמיד ניסו ליישר לה את הקו לחזרה אל שמחה ודילוגים. ושהיא באמת חזרה אליהם.

כי לא היתה לה ברירה, והיא הבינה שאלה חוקי הבית.

"בבית הזה גדלים אנשים שמחים", היא אומרת שהיו אומרים לה,

"סלקי את העצבות הזו, קישטה מפה, היא לא מתאימה לנו".

"והקשבת?" שאלתי אותה, והיא ענתה שבהתחלה כן.

 שהיא לקחה את העצבות שלה והחביאה אותה עמוק עמוק בכיס הסרפן שאמא קנתה לה, סירקה את הקוקו, ויצאה אל פעילות "בתיה" שלה, כאילו היא כמו כולם, כאילו היא לא הרגישה כלום.

היא התביישה בעצבות שלה. היא לא התאימה לבית, כמו שהסבירו לה, והיא ידעה גם שזה נכון. כולם שם בבית אצלם מנגנים על כלים, שרים, שמחים, חוזרים, יוצאים. היו ימים שהיא לא הבינה על מה כל השמחה, כי היא היתה עצובה.

וכולם אמרו לה, "אין לך על מה להיות עצובה, יש לך הכל, תראי".

"וזה עזר?", שאלתי אותה.

והיא אמרה לי שבשלב הזה כבר לא.

ושאחר כך היו אומרים לה, "תסתכלי סביב, מה את מקטרת, תראי את השכנים ואת הילדה המסכנה שלהם, תראי כמה את מבורכת, איך את יכולה להיות ילדה עצובה? זה קשה לנו לראות אותך ככה".

"וזה עזר?", שאלתי אותה.

"לא", היא אמרה, זה סתם תסכל יותר, והביא אלי גם רגשות אשמה בזה שאני עצובה.

"ואני באמת רציתי להיות כמו כולם, שמחה, אבל לא ידעתי איך הם עושים את זה בכזו טבעיות, בלי להתאמץ".

"ומה קרה אחר כך?", אני שואלת אותה.

"פגשתי במקרה חברה".

"נו?".

"שזיהיתי מיד, וגם היא זיהתה, שגם היא עצובה, ששתינו עצובות. אף על פי שהכל די בסדר. והתחלנו לדבר".

"אוי, זה לא נשמע טוב, המסיבה העצובה הזו". אמרתי לה.

"אפרת, נו, אל תהיי כמו כולם", היא אמרה לי מיד, "ממך ציפיתי להבנה".

אמרתי לה שאני אומרת לה את זה מדאגה, ושאלתי מה היא צריכה ממני.

והיא ענתה נפלא: "הדבר שהכי רציתי כשהבנתי שעצבות היא דבר שהגיע אלי בלי שהזמנתי, הוא שיקשיבו למילים שלי, שמתארות את הרגשות שלי. שלא יגידו לי שזה לא טוב, שלא יסבירו לי שלא כדאי, שלא ישכנעו אותי שהכל בסדר, שלא ימהרו להחזיר אותי למסלול שלהם, התקין. אצל כולם הכל תקין כל כך כל הזמן. רציתי רק שיקשיבו לי ודי".

"והיום", אני שואלת אותה, "אתן בקשר?".

"כן", היא ענתה לי, "אני בקשר עם העצבות שלי, מטפלת בה נכון, מארחת אותה בכבוד, יודעת שגם אם היא אורחת בלתי רצויה, ולא מתאימה לי ולכולם, יש לה מקום בלוח השנה הפרטי שלי".

"זו הפעם הראשונה השנה, עשרה בטבת, שאנחנו כעם, פוגשים עצב, אם סופרים מאחרי צום גדליה", ניסיתי להיות מסכמת ונחמדה.

"אני לא יודעת מה אתכם", היא אמרה, "בשבילי, זו בטח לא הפעם האחרונה".