בדרך לאבחון קש"ר: ברוכים הבאים לעולם הביורוקרטיה

לטור הקודם: כששנת הלימודים מתחילה אחרת ממה שציפינו

וככה הגענו, מיכלי ואני, לשערי המכון להתפתחות הילד, כדי לקבל אבחון.

סתם, באמת חשבתם שזה קל כל כך?

ברוכים הבאים לעולם חדש שנגלה לפני: עולם הביורוקרטיה.

כל מי שמתמודד עם ילד שיש לו איזשהו קושי, מכיר אותו. שתי צרות יש בעולם הזה, עולם הביורוקרטיה: הטפסים, וההמתנה.

כאב הראש הראשון: הטפסים

בכל פניה למכון להתפתחות הילד, או לכל סוג של אבחון, טיפול, תשאול, ביקור – צריך למלא טפסים. שני סטים של טפסים, בעצם. הסט הראשון מיועד להורים. שם הילד, גיל, מסגרת לימודית. מי יזם את הפניה. מה לדעת ההורים הילדה צריכה (בשביל זה אני פונה אליכם, לא? כדי שאתם תגידו לי מה היא צריכה... נו, מילא).

פרטים של ההורים, כולל מספר שנות לימוד ותחום העיסוק (מה זה משנה?!), ושל האחים, כולל פירוט של מצב בריאותי של כל אחד מהם, ושל כל התנסות עבר עם המכון להתפתחות הילד.

ואז סקירה התפתחותית: איך היה ההיריון, ומה היה משקל הלידה. מתי מיכלי עמדה, הלכה, אכלה, דיברה, נגמלה מטיטול. הילדה בת 6, מי זוכר? טוב, האמת שאני כן זוכרת. לפחות באופן חלקי.

ואז שני עמודים שבהם צריך לסמן אם התנהגויות כאלה ואחרות קיימות אצלה, תמיד? לפעמים? אף פעם לא? ואז שוב שני עמודים עם אותה "פעילות", רק בנושאים שקשורים לקשב וריכוז.

ואז עוד כל מיני טפסים רשמיים - ויתור על סודיות, הסכמה לטיפול מרחוק... כבר נמאס לי לחתום. ולכתוב שוב ושוב את מספר תעודת הזהות של מיכלי. ושלי. ואת מספר הטלפון.

הסט השני מיועד למורה. כלומר עכשיו צריך להכניס את הטפסים למעטפה, להתקשר למורה – או לכתוב לה בפתק – כדי ליידע אותה בבקשה למילוי הטפסים. לסמוך על מיכלי שתזכור לתת למורה את הטפסים, ולקוות שהמורה תזכור למלא אותם. ולהחזיר אותם.

כאב הראש השני: ההמתנה

אני בנאדם נחמד, בדרך כלל. לא אוהבת להציק לאנשים, לנדנד להם, לשגע אותם. לצערי, הטיפול במיכלי לימד אותי עם הזמן להיות נודניקית. אבל בשלב הזה עדיין הייתי תמימה, ורגועה, וסבלנית. הטפסים הגיעו למורה, את זה ידעתי, ועכשיו מחכים שהיא תחזיר אותם.

יום. ועוד יום. ועוד יום.

כמה זמן לוקח למלא 3 עמודים?

ועוד יום. ועוד יום.

כשהחלטתי שהמצב מוגזם, התקשרתי למורה, והרגשתי נורא לא נעים. נודניקית שכמוני. "אה, אוי, טוב שאת מזכירה לי. מה, זה דחוף? טוב, בסדר. רגע, היום אני לא יכולה, אני יוצאת. אז מחר אני אמלא, ומחרתיים אביא את זה לכיתה ואתן לה". תודה. ב"ה שלפחות כך היה, ושלא הייתי צריכה לתזכר שוב.

בשעה טובה, כל הטפסים מוכנים. הגיע הזמן לשלוח אותם למכון להתפתחות הילד.

צילמתי את המסמכים, ושלחתי את התמונות במייל אל המכון. עכשיו נשאר... כן, ניחשתם נכון, לחכות לתשובה.

בעצם, עוד לא. כי למחרת בבוקר קיבלתי טלפון מהמכון. "שלום, גברת אייזנברג? שלחת לנו מייל, אבל שלחת קבצי תמונה. אנחנו לא יכולים לקבל את זה. תשלחי קובץ PDF".

נשמתי עמוק. התסכול כבר מתחיל להצטבר. המרתי את הקבצים ל-PDF. שלחתי. חיכיתי עוד יום.

"שלום, גברת אייזנברג? שלחת לנו מייל, אבל...".

"מה אבל?! כבר המרתי ל-PDF כמו שרציתם!".

"נכון, אבל זה לא מספיק ברור" (תסתכלו בתמונות הראשונות, שם זה ממש ברור, מבטיחה).

"אז מה אני אמורה לעשות?".

"תשלחי בפקס".

ריבונו של עולם, למי יש פקס בימינו? "אין לי פקס!!!".

"אז תלכי לסניף של קופת חולים שקרוב אליך, ותבקשי מהם שישלחו לנו בפקס".

לא יכולה לצאת היום. רק מחר. עוד יום הלך לפח.

למחרת הלכתי. שלחתי. התקשרתי שוב למכון, לוודא שקיבלו את הטפסים (הנה, כבר למדתי להיות נודניקית). קיבלו, ב"ה. "אנחנו מעבירים את הטפסים לרופא, והוא יחליט מה בדיוק אתם צריכים".

ועכשיו? טוב, עכשיו כבר באמת ניחשתם. מחכים.

עבר יותר משבוע – כולל נדנוד אחד שבו ביקשו ממני בנימוס להמתין בסבלנות – עד שהתקשרו אלי בחזרה. "גברת אייזנברג? הרופא כאן ראה את הטפסים, והפנה אתכם לאבחון של ריפוי בעיסוק. לקבוע לך תור?". כן!!! בטח שלקבוע תור!!! לא יכולה לחכות יותר! נקבע תור. לעוד שבוע.

ואז עוד משפט: "הרופא גם אמר שכדאי לכם לפנות לאבחון קשב וריכוז".

גם לכם יש קש"ר בבית? מוזמנים להגיב.