הווידוי של האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל: "חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור"

הוריו, כל אחיו ואחיותיו, אשתו ואחד עשר ילדיו נספו באשוויץ. הוא נשאר ערירי, גלמוד וחסר כל.

כאשר נודע לו לאחר השואה שלא נותרה אף נפש חיה מכל משפחתו, אמר: "אבד לי הכל, רק את הקב"ה לא אבדתי...". וכן היו שגורים בפיו הדברים (הכתובים בספר "חובות הלבבות"): "אלוקי, הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכים הושבתני. בעוזך וגדלך נשבעתי – גם אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבתך ושמחה בך".

כזה היה "הרב מקלויזנבורג", רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, הלא הוא האדמו"ר מצאנז זצ"ל.

כמה חודשים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, בליל יוה"כ לאחר תפילת "כל נדרי", האדמו"ר מצאנז עמד כשהמחזור בידיו, דממה השתררה, ולפתע נשמע קולו גועה בבכי: "ריבונו של עולם", התייפח, "אשמנו? בגדנו? האם בגדנו בך במלחמה הנוראה? גזלנו? ממי גזלנו באושוויץ ובמילדורף? האם היה בכלל מה וממי לגזול? אהה", קרא כנזכר, "אכן, נכשלתי בגזל. היה זה באחד הימים, כששבתי מעבודת הפרך וצנחתי על הדרגש מבלי יכולת לזוז, נתפס עורי בין שני קרשים ודם שתת מגופי. גנחתי בקול, והגניחה העירה את שכני לדרגש... אכן, יש בידי עוון גזל שינה...".

"דיברנו דופי?", המשיך ללמד סנגוריה על ישראל, "האם היתה בנו טיפת כוח לדבר? לצנו? כלום היה אפשר בכלל להתלוצץ בגיא ההריגה? מרדנו – במי מרדנו? וכי היה בנו כוח למרוד?", וכך קרא את כל סדר הווידוי בבכיות עצומות, כשהוא משיל את כל החטאים מעל היהודים שנצלו מגיא צלמוות.

הווידוי הסתיים. האדמו"ר מצאנז סגר את המחזור, ואמר: "הווידוי הזה לא נכתב בשבילנו. אבל", הרעים לפתע קולו, "חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור! חטאנו באמונה, בביטחון! הלא פעמים רבות הרהרנו על הדרגשים והתפללנו לה': אנא, קח את הנשמה שלי, אין לי כבר כוח יותר! שכחנו שיהודים אנחנו, ושנשמותינו מסורות בידי מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא...

"ועל כך אנו צריכים להתוודות בכל לבנו – מחל לנו, אבא שבשמיים, סלח לנו כי חטאנו!".

צמרמורת אחזה בי כשהתוודעתי לסיפור זה...

בליקוטי דיבורים כתוב: "ידוע היטב שאין דבר גשמי בעולם שהורים יכולים למסור לילדיהם, שהרי כל הירושות הגשמיות אינן בטוחות ונצחיות. הירושה האמיתית והבטוחה שהורים מוסרים לילדיהם היא כוחות הנפש והאמונה, המשתרשת בעומק לבותיהם". האמונה היא דבר נצחי – מסירות הנפש של אבותינו היא זו אשר העבירה לנו את הלהט להתמסר בלב ובנפש חפצה למסור את נפשנו לה', בכל הדורות ועד ימינו אנו, אשר מאמינים בלב ובנפש חפצה בביטחון ובאמונה שלמה - שהנה זה משיח בא!

אנו מקבלים בכפית של כסף את אותו מטען אמוני חזק ועוצמתי שהצטבר על ידי מסירות הנפש של אבותינו, סבותינו, הורינו שהקריבו את עצמם לה' בנחישות ובהתמדה. כשנתבונן ונעורר אצלנו את אותה אמונה על ידי שמיעת סיפורים של מסירות נפש, האמונה לא תישאר רק במקיף (כמשל הגנב במחתרת), אלא תחדור ותשתרש בנו. או אז האמונה תאיר בנו בפנימיות – בהתלהבות ובחיות, עד ש"כל עצמותי תאמרנה", וזה יעבור ויחלחל גם בצאצאינו, ש"ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו".

ועוד, והוא העיקר – שעל ידי תוקף האמונה ומסירות הנפש, נראה בעולם הגשמי במוחש בגאולה האמיתית והשלמה את האלוקות כמים לים מכסים, ממש נראה בעיני בשר את מה שהכריז אותו צדיק באמונה תמימה – "אין עוד מלבדו!".