כך נשנה את הפוליטיקה: הרבנית ימימה מזרחי עם מסרים מפתיעים מחומש בראשית

הגענו לסיום של הספר הזה, ספר בראשית.

חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק!

והשאלה הגדולה: איך בדיוק זה עוזר,

כשאומרים "חזק חזק ונתחזק" - בסוף?

הרי כשיוצאים למלחמה, למשל,

הכוהן המשיח אומר ללוחמים "תתחזקו!".

להתחזק זה בהתחלה, לא בסוף.

ועוד, מה זה עוזר שבפרשה שיעקב נפטר בה –

וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה?

מה הכוונה?

והתשובה: דווקא לסוף יש עוצמות לא רגילות.

דווקא בסוף אפשר לקבל

את כל החוזק של החומש כולו.

בשבת הזו,

בהדלקת הנרות, בקריאת התורה

וכשאומרים דברי תורה בשולחן,

נבקש שייכנסו ויחדרו אלינו כל עוצמות החומש הזה.

זה כמו ירושה.

כשמישהו נפטר הוא "נֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו",

"נֶאֱסַף אֶל עַמָּיו".

זאת אומרת שהתכונות שלו נאספות אלינו.

באותו אופן ממש, בסיום של החומש

נבקש את כוח החומש הזה,

כוח האבות והאימהות.

ובאמת, מה נבקש שיישאר לנו מספר בראשית

אחרי שלמדנו את כולו?

איזה לימוד מחזק ניקח ממנו?

מה הקו המנחה של ספר בראשית?

הקו שמנחה את ספר בראשית הוא הקו שנקרא

"תקווה".

המילה הזו תופיע רק בפרשה הראשונה בחומש

ובפרשה האחרונה.

בפרשה הראשונה אומר הקב"ה: יִקָּווּ הַמַּיִם.

וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא 'יַמִּים'.

ובפרשה האחרונה, "ויחי",

כשמברך יעקב את בנו דן

הוא רואה ששמשון יצא משבט דן

והוא בטוח ששמשון, שמנצח את הפלישתים,

יביא את המשיח; הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס!

אבל אז: וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר.

יעקב פתאום רואה ששמשון אינו המשיח,

והוא צועק: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'

כך, התקווה היא קו שמחבר את פרשת בראשית

לפרשת ויחי, וכל הנשים המקוות של החומש הזה

נִקְווֹת אלינו ונאספות אלינו בעוצמה אדירה.

מה זה תקווה?

בואו נלמד, כי זה כוח חיים מופלא. קריטי אפילו.

בלי תקווה אין "וַיְחִי", אין חיוּת.

הרב יונתן זקס זכרו לברכה מפרש לנו

את המושג המהמם הזה והוא כותב כך:

רבים מאיתנו מבלבלים בין שני מושגים: "אופטימיות" ו"תקווה".

הם נשמעים דומים, אבל לאמיתו של דבר הם שונים מאוד.

האופטימיות היא האמונה שדברים ישתפרו.

התקווה היא האמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים.

כדי להיות אופטימיים לא צריך אומץ.

כדי לקוות, נדרש אומץ רב.

שום יהודי שמכיר את תולדות עמו,

שפרקים רבים מהם נכתבו בדמעות,

אינו יכול להיות אופטימי.

אבל שום יהודי אינו יכול לוותר על תקווה.

ויהדות היא קולה של התקווה.

להיות יהודי פירושו להיות סוכן של תקווה.

כל מעשה, כל תפילה, כל מצווה, כל הברה,

הן מחאה נגד אוזלת היד,

נגד קבלה עיוורת של הגורל.

היהדות היא דת של תקווה.

הרב זקס נותן כאן אבחנה קצת מתפלספת,

אבל היא כל כך יפה, אז אני מתעכבת עליה.

הוא אומר שאנחנו עַם שעובר מפוליטיקה של כעס,

לפוליטיקה של תקווה.

מה זאת אומרת?

בפרשת בראשית אנחנו בפוליטיקה של כעס:

קין והבל – קין רוצה הכול. את כל העולם.

והבל מעתיק מאחיו ואומר: אני אביא מנחה עוד יותר שווה.

פוליטיקה של כעס אומרת: זה או אני או אתה.

או עשיו או יעקב, או ישמעאל או יצחק.

ככה מתחילה ההיסטוריה שלנו.

אבל ספר בראשית יסתיים בפוליטיקה של תקווה.

תראו מה זה – שנים עשר שבטים,

וכל אחד שונה מאוד מאוד מאחיו.

יעקב לא לוקח את כל הילדים ומברך אותם בסדרתיות

"יהיה לכם טוב, שתצליחו!"

לא. הוא רואה את ההתנוצצות של כל אחד ואחד:

"אתה – מלך. ואתה – שופט. ואתה, גד, בגדוד.

ואתה – תדון. ואתה תשב ותלמד תורה,

ואתה תפרנס את לומדי התורה".

אם כל אחד ירצה את ברכתו של האחר,

או אם כל אחת תרצה שהברכה שהיא בורכה בה

("אני כזאת אישה מוכשרת וחרוצה

והבת הזאת הולכת בכלל לכיוון אחר!") –

היי, את לא יכולה לכפות את ברכתך על מישהו

שהוא לא כמוך, אפילו שהוא מהמשפחה שלך,

בתך או בעלך!

ואת - לא יכולה לבקש ברכה של מישהי אחרת!

אנחנו עוברים לפוליטיקה של תקווה.

מה זאת אומרת – כולנו, על שׁוֹנוּיוֹתֵינוּ,

נִקוִוים למקום אחד

וכל אחד לוקח תקווה מאדם אחר.

כל אחד לומד משהו מהאחר.

נשים הן פוליטיקאיות של תקווה.

אי אפשר להתעלם מכך שהאימהות בספר בראשית

עושות את העבודה הזאת.

יש קטע אחד שהוא הכי מטלטל אותי:

רבקה, אחרי שהיא עושה את התחבולה הזאת

ולוקחת את הברכות לבנה יעקב מבנה עשיו,

כתוב עליה: רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו.

ורשי יכתוב:

וזה, איני יודע מה מלמדֵנוּ. וכי לא ידענו שהיא אמא של שניהם?

למה צריך לציין את זה?

אבל כאישה, אם מותר לי לומר,

אני כן מבינה מה זה בא ללמדנו:

שניהם הבנים שלי.

אני פוליטיקאית של תקווה, כל אחד וברכתו שלו.

פוליטיקה של כעס, יאמר הרב זקס,

תדבר על חוזה: לך יש דבר כזה ולי יש דבר אחר

ואנחנו עושים בינינו חוזה.

ואילו פוליטיקה של תקווה תדבר על ברית:

לשנינו יש את שניהם.

לא להפסיק לקוות. חֲזַק, חֲזַק וְנִתְחַזֵּק.

אז אם תהית מה אנחנו עושות כאן כל השנה,

קיץ, חורף, סתיו ואביב -

אנחנו מטפחות את קולה של התקווה שבתוך כל אחת ואחת.

כשיש לך את זה, את יכולה להניע עולמות!