האמא של בחורי הישיבה: סקירה מאלפת לדמותה של הרבנית שולמית אזרחי ע"ה

"את מדברת איתי על אמא וקשה לי להאמין שהיא איננה", הגב' טובה יונה וילנסקי, המבוגרת מבין בנותיה של הרבנית שולמית אזרחי ע"ה, אומרת את הדברים בכאב. שבוע חלף מאז שהסתלקה הרבנית לעולמה, ונראה שבקרב משפחתה דבר לא שב להיות כפי שהיה. החלל מורגש עד כדי כאב חודר לעצמות, ואף גדל ומתעצם מיום ליום.

"באופן אוטומטי רציתי להגיד לך שאחרי שתסיימי לכתוב את הכתבה, תשלחי לי אותה, כדי שאוכל להראות לאמא לפני פרסום, כך נהגתי תמיד כשהכנתי שיעורים או הרצאות, תמיד הראיתי לאמא קודם והיא העירה וכיוונה. פתאום קלטתי שאילו הייתי יכולה להראות לה כתבה כלשהי – תהא אשר תהא – לא הייתה כתבה כלל... כי היא איננה! בלתי נתפס", נאנחת הגב' וילנסקי.

ניכר שקשה לה לדבר על אמה, הרבנית, בלשון עבר. "המוות שלה הוא בלתי ניתן לתפיסה", היא חוזרת ואומרת, "אמא הייתה בת 91, אבל עד יומה האחרון היא הייתה האדם הכי חי ושמח שיש בעולם. 'אמא' ו'מוות' נראו תמיד כמו שני קווים מקבילים שאינם נפגשים לעולם. אז מאיפה הגיע השטן הזה והצליח בכל זאת לחבר ביניהם?"

סולם שראשו בשמיים

כשאני מבקשת מהגב' וילנסקי לתאר את אמה, היא פותחת במשפט שאומר הכל: "אמא הייתה סולם שראשו מגיע השמיימה, ותחתיתו בארץ. ברשותך, אתחיל לפרט את ראשו של הסולם - אמא הייתה אישה מעוררת השראה שפעלה והשפיעה סביבה בלי הפסקה. זה התחיל כבר בגיל צעיר, כשאמא הייתה בכיתה י"ב ולמדה בסמינר בירושלים ונשלחה עם חברותיה  מטעם הסמינר לפעילות שטח במעברות, בראש העין ובעין שמר. היה אז שמד רוחני גדול, בעיקר בקרב עולי תימן, כשהם התבקשו להוריד את הכיפה כי 'כאן בארץ השמש היא הכיפה', ולהסיר את הפאות 'כי הרי כאן בארץ אין צורך בסימני היכר יהודיים כמו פאות, שהרי כולם יהודים'.

"אמא וחברותיה נסעו אל אותן מעברות מתוך מטרה להביא לידיעתם של העולים את העובדה שיש דתיים בארץ והם קיימים. הן נתנו להם כרטיסי נסיעה לבני ברק, כדי שייסעו וייווכחו בכך במו עיניהם. הן גם ארגנו פעילויות למשפחות ולילדים, עד שהודיעו במעברות ש'מי שישלח את ילדיו לפעילויות שלהן, יילקח ממנו הפנקס האדום של מפא"י, והוא לא יתקבל לעבודה באף מקום'. זה היה השלב בו הבינו הבנות שאין להן מה לעשות שם עוד, ועזבו את המעברות. את הסמינר סיימו אמא וחברותיה מוקדם מהצפוי, כי הן נשלחו שוב לשליחות: להקים את בית ספר בית יעקב בטבריה. שם עסקה אמא בהוראה ובהשפעה. כשחזרה אמא לירושלים היא עבדה במשך 25 שנה בבית ספר חורב, ולאחר מכן היא הייתה מנחה בתחומי מתמטיקה והוראה מתקנת בבתי הספר של החינוך העצמאי.

הרבנית שולמית אזרחי ע"ה

"בנוסף לעבודות ההוראה והחינוך אמא גם כתבה ספרים ומאמרים, ביניהם ספרה המפורסם 'זה האיש' על החפץ חיים, וכמובן הספר 'המשגיח - הגביע שעלה על גדותיו', אותו כתבה על אביה המשגיח רבי מאיר חדש זצוק"ל, מי ששימש כמשגיח של ישיבות חברון, עטרת ישראל ואור אלחנן, והיה רב ומורה דרך של אחוז ניכר מהאוכלוסייה. תוכנו של הספר עסק בדמותו הייחודית של סבא ששיטתו החינוכית דגלה במילוי עצמי של תכנים ותכונות קודם השקיית הסביבה. מישהו סיפר לנו פעם שראה את הספר הזה על יד מיטתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל, כשהיה חולה, כנראה בזמן שהיה לו קשה להתרכז בלימוד. אותו אדם הרים גבה בתמיהה: 'הרי זהו ספר של אישה', אך רבי חיים הגיב: 'זהו ספר מוסר'. אמא גם פרסמה בשנים האחרונות טור קבוע בעיתון 'קטיפה' – המגזין לנשים מבית יתד נאמן, לו היא קראה 'עטרת הפרשה' - בכל שבוע העלתה בו נקודה אקטואלית או חשובה בעיניה מתוך פרשת השבוע.

"לצד הלימוד לאחרים המשיכה אמא ללמוד ולהתפתח בעצמה לאורך השנים. תמיד הייתה שותפה לשיעורי תנ"ך והשקפה. היא גם הייתה חברה קבועה בקורס הגמלאיות של הסמינר החדש, ואפילו שבועיים לפני פטירתה ליוויתי אותה לקורס זה. אמא כבר לא הייתה צעירה, אך היא מעולם לא ויתרה לעצמה, כי הרוח שלה נותרה צעירה תמיד והיא רצתה להמשיך ללמוד ולהחכים".

למען התורה

"אמא פעלה במגוון נרחב של תחומים במשך השנים", מציינת הגב' וילנסקי, "אך את ההגשמה העצמית העיקרית שלה היא ראתה חד משמעית בהיותה 'אשת חבר', כלומר – שותפה של אבא במפעליו הכבירים. אבא, הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, היה בתחילת דרכו ר"מ בישיבת חברון. במקביל, הגיעו לביתנו תמיד בחורים מישיבות תיכוניות ולעתים גם קבוצות של חילוניים. אבא עסק רבות בקירוב רחוקים מתוך ידע נרחב בסוגיית 'דע מה שתשיב', ואמא הייתה שותפה מלאה שלו לאורך הדרך.

"אבא לא לקח שום חלק בעבודות הבית, אפילו לא שמר על הילדים בזמנים לחוצים. אמא היטיבה להסביר לנו: 'אבא תלמיד חכם, הלימוד שלו יקר, ואנו שמחים וגאים להיות שותפים בתורתו'. היא לא עשתה זאת מתוך קושי או הקרבה עצמית, אלא ראתה בכך שהיא מייקרת ומאפשרת את תורתו של אבא, זכות עצומה ומקור שמחה ואושר.

"אמא גם הייתה שותפה מלאה כשאבא עזב את חברון והקים את ישיבת 'עטרת ישראל', ואפילו בגיל 87, כשהישיבה עברה למודיעין עילית, אמא נהגה לארוז מידי יום שישי מזוודה בחריצות והתלהבות של אברכית צעירה, כדי לנסוע עם אבא לישיבה ולהיות עם הבחורים במשך השבת. היא אף פעם לא ראתה בכך שהיא מתגייסת למען אבא והישיבה, סוג של ויתור על הגשמתה העצמית, אלא להיפך – היא ראתה בכך שיא ההגשמה העצמית, בעת מילוי תפקידה כאישה, כשהיא מסייעת ללימוד של בעלה והתלמידים".

עד היכן הגיעה אהבתה של הרבנית ללימוד תורה, אפשר לראות מסיפור נוסף שמספרת הגב' וילנסקי: "בתקופת הקורונה אמא הייתה מהראשונים שחלו ואושפזו. באותם ימים לא ידענו מה לעשות, כי אנשים מתו במחלקות הקורונה בהיעדר כוח אדם מספק. רצינו שאמא שהייתה כבר אז מוגבלת בהתניידות, תקבל עזרה מספקת. בסופו של דבר מצאנו מתנדבות של עזר מציון שכבר עברו קורונה והיו נכנסות לאמא פעמיים ביום. סיפרה לי אחת המתנדבות שאמא יכולה הייתה לשכב על המיטה כשהיא חלושה מאוד, קצת מעורפלת, אך ברגע שהגיעה שיחת טלפון מאבא, היא הייתה מיד מתנערת ועונה בהתרגשות: 'מה שלומך? איך היה השיעור היום? הבחורים הבינו את המהלך? היית מרוצה? יופי, זה מאוד משמח אותי'.

"לפני כשבועיים, כשאמא יצאה לאשפוז האחרון שממנו לצערנו לא חזרה, היא נפרדה מאבא ואמרה לו: 'תהיה בריא, אני לא מרשה לך להיות חולה, אתה צריך להיות בריא ולהגיד שיעורים'. זה נשאר אחריה ממש כמו צוואה..."

האמא של הבחורים

בלווייתה של הרבנית אזרחי, אמר עליה בעלה בהספדו שהיא הייתה "מאה אחוז אישה, מאה אחוז אמא, מאה אחוז סבתא ומאה אחוז מחנכת", ואף הוסיף: "אני רוצה להודות לך, שולמית, על כך שחינכת את בחורי הישיבה שלנו".

הגב' וילנסקי מציינת שכשאביה אמר זאת הוא התכוון למה שלא כולם יודעים. "לאמא היה קשר אישי עם הרבה מאוד בחורים, לא פעם היא הייתה ממריצה אותם בלימוד ואף משבחת אותם. בשבעה ניגש אלינו בחור שסיפר שלו ולחברותא שלו היה משבר והם הרגישו ירידה בהתמדה. הם סיפרו לה שבשעתו ניגשו לגאון הצדיק רבי חיים וולקין זצ"ל, שתפו אותו בקושי שלהם והוא נתן להם מכתב חיזוק. לצערם, אבד אותו מכתב והם אינם יכולים לבקש מכתב נוסף, שכן בינתיים הלך הרב וולקין לעולמו. 'אולי הרבנית תכתוב לנו מכתב?' הם ביקשו בחשש ובביישנות, ואמא, כמו אמא שלנו, בלי שום היסוס כתבה להם מכתב מעומק הלב – בתחילה היא כתבה שהיא יודעת שהם בחורים מצוינים, אך קשה להתמיד לאורך זמן וזה לא קל, בכך היא הראתה להם כל כך הרבה הכלה. בהמשך הביעה הערכה לכך שבדרך כלל הם בחורים כל כך מתמידים ולמדנים, ואף המשיכה והביעה אמון: 'אני יודעת שאתם חזקים, ואני בטוחה שתצאו שניכם גדולים בישראל'. הם עדיין שומרים אצלם את המכתב, ושניהם ברוך השם אברכים מצטיינים ויראי שמיים.

"למעשה, עוד הרבה לפני שירדו לעולם תיאוריות CBT ו-NLP אמא הייתה מיישמת את העקרונות שלהן, גם מבלי לקרוא להם בשמם המקצועי. הייתה לה חוכמה מיוחדת – חוכמת לב, שסייעה לה בכל המהלכים של חייה. כך גם סיפר לנו אחד הבחורים שהיה זקוק לדרבון בנושא הדיאטה, בעיקר לצורך בריאותי וכן כדי להקל עליו בשידוכים. אמא הבינה אותו ואף דאגה לשתף אותו בכך שקל לה להזדהות עם הקושי שכן היא בעצמה חוותה את הקושי בירידה במשקל בתקופות שונות. באחד הימים הציעה לו לעשות הסכם: 'אתה הולך לדיאטנית ופועל לפי הנחייתה, ואני מתחייבת להתפלל בשבילך'. מידי פעם היו הם נפגשים וכל אחד דיווח על חלקו בקיום ההסכם.

"אבא ואמא התגוררו בסמיכות לישיבה, והבית שלהם אף פעם לא היה פרטי, מתוך אידיאל ובחירה. לאחרונה כתבה אמא דלת על חדר השינה: 'נא לדפוק לפני שנכנסים – ש.אזרחי' (מה שאומר: 'ברור שמותר להיכנס, רק צריך לדפוק קודם...') היה גם ארון אחד שעליו נכתב: 'פרטי!' (כלומר, כל הארונות האחרים לא היו פרטיים...) כנראה שאמא הרגישה קשה מאוד עם הבקשה לפרטיות המינימלית הזו, שכן דאגה להוסיף בתחתית הפתק: 'במקרה של הכרח – אפשר לפתוח ולהחזיר למקום'. בכל שבת התארחו בביתם בחורים רבים מהישיבה, כמו גם דמויות נוספות, כולם היו יושבים סביב שולחן ענק, ואמא שוחחה גם עם נשות האברכים הצעירות, התעניינה בהן ויצרה סביבה אווירה מיוחדת ומלכדת".

חושבת על כולם

במשך השנים אירחה הרבנית אזרחי בקביעות לא רק את בחורי הישיבה, אלא עוד הרבה מאוד דמויות שהגיעו אליה ומצאו יחס מכבד ואוזן קשבת.  "כך היה עם השליח שהביא דגים מידי יום חמישי. בכל פעם הייתה אמא נותנת לו מטבע ומושיבה אותו לארוחת צהריים", מספרת הגב' וילנסקי, "אפילו כשהיה זה יום לפני ליל הסדר. כך גם היה עם בחורות, במיוחד אמריקאיות, ללא משפחה, שהיו באות ואמא הייתה מאזינה להן ומכילה את קשייהן. הייתה גם אישה קשת יום שנהגה להגיע אלינו כמה פעמים בשבוע, כאשר אמא העניקה לה תפקיד קבוע בבית, כדי לגרום לה להגיע שוב ושוב. ככה נתנה לה אמא הרגשה שזקוקים לה.

"אמא פתחה את הבית לכל צורך שהוא, ובתקופות של חופשה, כשהנכדות ארגנו קייטנות והתקשו למצוא לשם כך מקום פנוי, היא תמיד הציעה את ביתה בשמחה, ואם הייתה נכדה נוספת שרצתה לעשות קייטנה, לא הייתה שום בעיה, כי 'אפשר בחדר אחר בבית'.

"כך בתקופת החופש היה הבית מלא תמיד בעשרות ילדים שנכנסים, שרים, משחקים, מלכלכים, ואמא הייתה רגועה, אפילו ייעצה בעת הצורך, כשהיו בעיות של משמעת. היא רק ביקשה כמובן לסדר את הכל. הנכדות גם ידעו שהן תמיד יכולות לבוא לבית של אמא כדי לקיים פעילות חברתית עם חברות, אך הייתה מציבה תנאי אחד: 'להביא לפחות חברה אחת שאינה מקובלת בחברה'. בכך היא הצליחה להעלות את המעמד החברתי של הבנות בעלות המעמד הנמוך בחברה. גם כשהיו מגיעים בחורים חדשים לישיבה היא הייתה מבררת אצל הבחורים המבוגרים: 'קיבלתם אותם יפה?' וגם מזכירה: 'לא קל להם, הם נכנסים למקום חדש, תנו להם הרגשה טובה, אל תשכחו אותם'".

הגב' וילנסקי מהרהרת לרגע, ומוסיפה: "אם שואלים אותי, הדבר המיוחד ביותר הוא שאת כל הפעילות הנרחבת של אמא היא עשתה מתוך התבטלות עצמית מוחלטת. מעולם לא עניין אותה מה חושבים עליה, והיא גם לא חיפשה דרך להיראות מושלמת. להיפך, היא הייתה מאוד נורמלית, לא חששה לראות שהיא נהנית מטעם של עוגת גבינה או מקריאת ספר טוב. היא הייתה אנושית ונמנעה מלייצר לעצמה מעמד מורם. היא באמת לא הבינה למה מבקשים ממנה ברכות, אבל בשלב מסוים ראיתי שהיא דווקא מתחילה לברך. כששאלתי אותה לאחר מכן בעקבות מה שינתה את דעתה, היא השיבה לי: 'ראיתי שאנשים מתאכזבים כשאיני מברכת, הם רוצים לשמוע ברכה, אז למה לא? הרי כל יהודי יכול לברך, אז גם אני מברכת'. כיום אני יכולה להעיד על סיפורים רבים ששמעתי וראיתי, בהם הברכות התקיימו ממש אחת לאחת, יש לא מעט כאלו שמספרים 'הילד הזה הוא ילד של הרבנית', ועוד סיפורים בסגנון.

"זכיתי ללוות את אמא בימיה האחרונים בבית החולים. היה מדהים לראות לאורך כל האשפוז, איך שאמא דואגת לנו בלי הפסקה ולא גומרת לשאול אם אכלנו משהו ואם אנחנו בסדר. באחד הימים הורע המצב: דופק הלב עלה; הסיטורציה ירדה, ומשפטים לא ברורים נשמעו ממנה. החיידק הרים ראש! הרופאים היו דאוגים מאוד, ולמחרת אמרתי לה: 'אמא, אתמול היה לך יום קשה'. 'יום קשה?' השיבה, 'למה? דווקא לא'. ואז הוסיפה בנחרצות: 'בשבת היה יום קשה'.

'למה?' שאלתי, 'הלא הייתי איתך בשבת, ודווקא היה נראה לנו שעוד מעט האנטיביוטיקה תנצח את החיידק ונשתחרר. מדוע את טוענת שהיה יום קשה?'

'כי לך לא היה היכן לישון!' השיבה אמא בנימה של טרגדיה. הסתבר לי שלאמא קשה יותר כשלבתה אין היכן לישון, מאשר שמצבה הבריאותי מחמיר. ואכן, בשבת אחר הצהריים התעקשה אמא שאשלים את השינה החסרה במנוחה לצידה על מיטת בית החולים... היא פינתה רגליה הצידה, והראתה לי איך להתמקם כדי לתת שינה לעפעפיי לזמן מה. ואני, עם כל אי הנעימות מהנכנסים לחדר, עשיתי כדבריה, כי ידעתי שאחרת אין סיכוי שהיא עצמה תפנה לנוח.

"אגב, אמא לא כעסה מעולם, וכשהתנצל אי מי על התבטאות שאינה מכובדת מספיק, ענתה: 'על מה יש לך להתנצל? האם אינני מכירה אותך? הרי ברור שלא התכוונת! כנראה היית קצת לחוץ...'"

ומתי הייתה השיחה האחרונה שלכן?

"השיחה האחרונה שלנו הייתה כבר בשלב בו היא בקושי דיברה. ניצלתי את אחד הרגעים בהם היה נראה שההכרה שלה קצת פחות מעורפלת, ואמרתי לה: 'אמא, תמיד השתדלנו לכבד אותך, אבל אנחנו יודעים שלא היינו טובים מספיק, כמו שמגיע לך, תוכלי להגיד שאת סולחת לנו?' למרות הערפול בו הייתה שרויה סימנה לי אמא בידה תנועה של 'בוודאי', העיקר שלא נישאר עם הרגשה קשה.

"אבל המדהים ביותר הוא שיום וחצי לפני הפטירה, כשהרופאים כבר הכינו אותנו לקראת הסוף והיה ברור שאמא לא מתקשרת ואפילו כמעט אינה מגיבה בתנועות, הגיע אבא שלי. אמא עשתה מאמץ עליון כדי שאבא לא ידאג, ולהפתעת כל הנוכחים הצליחה להוציא מפיה את המשפט: 'השם יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו'. כמה חיזקו המילים את אבא. עד עתה איננו מבינים איך ארע הנס הזה, אין זה אלא שהקב"ה ראה כמה חשוב היה לאמא להרגיע את אבא, ועשה לה נס פשוטו כמשמעו בשביל שתצליח בכך".

הגב' וילנסקי עוצרת את שטף דיבורה. ניכר שיש לה עוד הרבה מה להמשיך ולומר, אך הגעגועים גוברים וקשה לה להוסיף. "אף פעם לא ידעתי שאפשר כל כך לחכות לתחיית המתים", היא מציינת בקול חנוק, "אמא הותירה אחריה חלל כל כך גדול, שאין שום דרך למלאותו. הלוואי שנזכה כולנו להגיע ליום בו תשוב אלינו לשמחת עולם".