פרשת ויחי: בין תפילה לחרב, בין קשת לבקשה – צוואתו של יעקב אבינו

בפרשתנו מסופר על פרידת יעקב אבינו מבניו סמוך לפטירתו מן העולם.

ה"משך חכמה" בפרשתנו (בראשית מ"ז, מ"ח) פותח במשפט חשוב: ''העניין, שהאדם, יש אחד שחי לעצמו, ויש שחי לבני ביתו, ויש שחי לעירו, ויש שחי לכל העולם, ועל זה נאמר (משלי י', כ"ה): 'וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'". יעקב אבינו לא חי למענו ולמען אנשי עירו בלבד, אפילו לא למען ארץ גושן בלבד, אלא למען כל ארץ מצרים, וזו הסיבה שהרעב במצרים פסק מאז שיעקב ברך את פרעה שהיאור יעלה לקראתו וישקה את כל ארץ מצרים (בראשית מ"ז, י', וברש"י שם).

גם המצרים התאבלו על מותו של יעקב: "אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם" (בראשית נ', י"א). אבלם של המצרים על מותו של יעקב היה לא רק מפני כבודו ומעמדו של יעקב כאביו של המשנה למלך, אלא גם על רקע החשש שמא הרעב יחזור למצרים. גם המצרים ידעו שכל זמן שיעקב חי במצרים, הוא מגן על מצרים ומשפיע עליה ברכה, כי זהו כוחו של יעקב הצדיק.

ה"שפת אמת" (בתחילת פרשתנו) מתעכב על המילה הראשונה בפרשה: "ויחי יעקב בארץ מצרים", לא כתוב "ויהיה יעקב בארץ מצרים" אלא "ויחי" - "שהיה בבחינת חיים גם בארץ מצרים". כלומר, בשפת התורה יש הבדל בין "להיות" לבין "לחיות". לחיות הכוונה לחיות חיים של אמת ולא של חידלון - "ופירוש חיים הוא דבקות בשורש, ומקור שמשם נמשך תמיד חיות". יעקב אבינו היה במצב של דביקות בבורא גם בארץ מצרים. יעקב היה במצב של ביטול לגבי השם יתברך והוא הכיר שאין עוד מלבדו גם בתוך ארץ מצרים.

יעקב משך חיות ושפע לא רק על עצמו, אלא על כל ארץ מצרים, ולכך כולנו צריכים לשאוף – בכל מקום בו אנו נמצאים, עלינו להשתדל לחיות לא רק עבור עצמינו – שגם זה בהחלט משימה לא קלה – אלא עבור כל העולם, ובמילים אחרות: להיות "צדיק יסוד עולם".

נראה נקודה אחת מתוך ברכת יעקב. יעקב מברך את יוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מ"ח, כ"ב). ידוע תרגומו של אונקלוס על שתי המילים האחרונות בפסוק: "בצלותי ובעותי" (בתפילתי ובבקשתי). יעקב אומר ליוסף שהוא ניצח במלחמה (מול אנשי שכם. עיין רש"י) לא בכוח הזרוע אלא בכוח התפילה והבקשה.

ה"משך חכמה" (על פסוק זה) ממבאר את ההבדל בין תפילה לבקשה, וזה רלוונטי לכולנו. התפילה היא סדר נוסח התפילה הקבוע כפי שתקנו אנשי כנסת הגדולה. לפי ההלכה, ביחס לתפילות אותם תקנו לנו חכמים, מספיקה כוונה "בסיסית" כדי לצאת ידי חובה, ואפילו אם כיוון רק בברכת אבות, יצא ידי חובה. בקשה היא תפילה אישית, פרטית וספציפית, שאדם מתפלל על עניין אישי. כאשר אדם בא לבקש בקשה אישית ופרטית, ולהוסיף חידוש בתפילתו, נדרשת כוונה יתירה כדי שהיא תתקבל.

לפי זה, מבאר ה"משך חכמה" את משמעות ההבדל שבין תפילה (בחרבי) לבקשה (ובקשתי). החרב מצד עצמה היא מזיקה, שהרי היא מורכבת מברזל מחודד שמסוגל לחתוך ולפצוע קשות גם מבלי לשים לב. לעומת זאת, הקשת מצד עצמה היא לא מזיקה, ועוצמת הנזק תלויה בעיקר בכוונת ובפעולת האדם היורה. ככל שהוא מותח יותר את מיתר הקשת ומכוון יותר למטרה, כך השפעת הנזק גדולה יותר.

התפילה המנוסחת שתקנו לנו חכמים היא משולה לחרב, משום שכוחה נעוץ בגוף מילותיה וסדר הנוסח שלה, בדיוק כמו החרב שפוטנציאל הנזק שלה הוא בחרב עצמה, וב"מאמץ" מועט ביותר היא תזיק, תפצע ואף ותהרוג. כל תפילה שתקנו לנו חכמים – מתקבלת. לעומת זאת הבקשה, היא משולה לקשת (בקשתי), שפוטנציאל הנזק הגלום בה תלוי בעוצמת מתיחת המיתר שלה, ולא בחץ ובקשת כשלעצמם, כך הבקשה, כוחה ויתרונה תלויים בכוונת המתפלל. ככל שנכוון יותר בבקשה, כך היא תשפיע עלינו יותר.

כולנו זקוקים לישועות ואנו מתפללים למענן, בואו נאחז גם את החרב וגם את הקשת.