סוד הויתור: מה הרוויחה רחל אמנו, וכיצד המשיך יוסף את דרכה?

בביקורו האחרון של יוסף אצל אביו, אומר לו יעקב: 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בעוד כברת דרך לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם'. מפרש רש"י שיעקב הסביר לו כי קברה שם כדי שתעמוד על בניה בתפילה בעת לכתם בגלות בבל. הוגה הדעות והפרשן הגדול - הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל עומד על כך, שהיה מתאים יותר לדברים אלו להאמר כאשר בקש יעקב מיוסף שיעלהו בכל מחיר לארץ ישראל למערת המכפלה. כאן מתבקשת מאליה ההבהרה מדוע את רחל לא לקח לשם? אם אפשר להעלות את יעקב ממצרים, אפשר להסיע את רחל לחברון – למערת הקבורה המשפחתית?

ומפרש הרב הירש כי כאן רומז לו יעקב: רחל הפסידה לכאורה מוויתורה על קבורה במערה הנכספת, כשם שלמראית עינים הפסידה בהכנסת לאה לבית יעקב והנה היא זו שנקברה עם הבעל הנעלה. אך לא כן! הנני נותן לך יוסף בן רחל את הדרגה הנעלה ביותר ששני בניך יהיו אף הם מן השבטים, וכאן הוא מעמיד את מנשה ואפרים 'כראובן ושמעון יהיו לי'. בך, יוסף בני - בזכות אמך המוותרת על מעלת הקבורה למען הדורות העתידים ללכת בגלות - תתקיים ברכת ה' 'ונתתיך לקהל עמים'.

והננו מוסיפים את דברי המדרש המצרפים בעצם את שני הוויתורים של רחל למקשה אחת של ביטול עצמי למען הזולת.

מה היא תפילתה של רחל בעת ילכו בניה לגלות? 'קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה כי נענו' ואמרו חז"ל במדרש (איכה א' כ"ד) כך אמרה רחל לפני הקב"ה 'ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה רבה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני לבין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר מכן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חילפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי...' עד כאן לשון המדרש.

ממקום קבורתה המבודד, מבקשת רחל על העם הגולה, אנא ה' זכר לי ולזרעי את הוויתור הקשה והכואב למען כבוד אחותי. והקדוש ברוך הוא משיב לה 'מנעי קולך מבכי ועיניך מן דמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם'.

את קו הסלחנות והוותרנות הזה ממשיך יוסף למען שלמות האומה, הכאב עדיין צורב אך יוסף אינו נוקם אלא מפייס. הוא ואמו זוכים לשכר נצח ולתוספת שני שבטים אשר כל אב מברך את בנו בשמם 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה' – כפי שאמר יעקב 'בך יברך ישראל', ולעת נעביר את הברכה הזו לילדינו - ננסה להעביר גם את המסר העומד מאחוריה – מוויתור לא מפסידים. בטווח של חיי נצח, השכר משולם בכפלים!

עשרה בטבת – ומה הלאה?

השבוע צמנו את צום עשרה בטבת שהסיבה העיקרית שלו היא התחלת המצור על ירושלים, ואת תחילת התהליך שהביא לחורבנה.

החתם סופר מגלהשהסיבה לחומרה המיוחדת של הצום הזה עד כדי כך שלדעת כמה פוסקים אילו היה חל בשבת היו מתענים בשבת – היא מפני ש'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו', ואם כן בכל שנה יש נידון חדש האם ימשך החורבן לפי מצב הדור. כשאנו מגיעים ליום עשרה בטבת וחוזרים אל סדר החורבן – הוה אומר שאנחנו עדיין במדרגת הדור שלא נבנה בימיו.

וכל זה קשור לנושא דלעיל. כי אמרו חז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שהיו מעמידים דבריהם על שורת הדין. לעמוד על שורת הדין הוה אומר 'לא לוותר' מה שמגיע לך מגיע, אל תהיה פראייר.

באמת שהיחס לוויתור משתנה מאד בין ישראל ואומות העולם. על פי ההלכה ממון אינו אלא משוה פרוטה – אולם כל זה אצל ישראל כי הם מוחלים על פחות משוה פרוטה וזו דעה מוסכמת. בעוד שאצל בני נח – נכרים, אין כזה עיקרון אדרבה הם מקפידים ולא מוחלים ולא מוותרים גם על פחות משוה פרוטה.

השורש לזה הוא עמוק בנפש ובהתייחסות הבין אישית. הגוי רואה בוויתור – חולשה, חולשה מזמינה נגדך עוד כח עוד רמיסת זכויות. אם אתה מוותר אתה חלש, אתה פראייר – תזהר!

לצערנו התפיסה הזו חדרה גם לקצה היהודי.

החזק יכול לוותר

היהודי רואה בוויתור – את החוזק, את היכולת לוותר, את החוסן הנפשי המאפשר לוותר. אצל יהודים מצפים מהגדול לוותר לקטן, ומתלמיד חכם מצפים במיוחד לנהוג לפנים משורת הדין, אם אתה גדול, אם אתה חכם, אם אתה חזק, תוכיח יותר הבנה למהות החיים, יותר רצון להדמות למידותיו של בורא עולם – שעיקרן נתינה והטבה. גם לילד יהודי קטן אומרים 'תהיה גדול – תוותר'!

וזו עוד נקודה בעניינים שכלולים בתענית עשרה בטבת. תרגום התורה ליוונית - מבוסס על הרצון להציג שאין לעם ישראל עליונות רוחנית, התורה שהביאה לעולם את המוסר, ואת ההומאניות, שייכת לכולם. מות עזרא הסופר – שהוא הנביא מלאכי – הוא סיום תקופת הנבואה שנתנה במשך הדורות – את הקשר הישיר בין האדם לבוראו ברמה הגבוהה ביותר – שלא היתה קיימת אצל אומות העולם – פרט לבלעם. גם ההצטיינות הזו גם לא קיימת.

ויחד עם ביטול המעלות האלו, בטלה במידה מסויימת היכולת הנפשית והרצון לוותר לזולת... כשנחזיר לעצמנו את היכולת הזו – נתחיל לבנות מחדש את ירושלים.