סיון רהב מאיר: מהן המילים שאומרים הכי הרבה בכנסת?

"מאיפה מגיעה הריקנות? מאיפה מגיעים התלונות והשעמום?", כך שואלת מנחת ההורים מיכל שניאור, ועונה כך:"אנחנו נותנים לילדים שלנו הכול. רוצים לשים לב לכל מה שחסר להם: בגדים לפי עונה ואופנה, מאכלים מפנקים לפי בקשה, כסף, בר מצווה, בוק, לוק, ועוד היד נטויה...

"אבל המשוואה שיש לנו בראש לא נכונה. המשוואה אומרת: אם ניתן – הם יהיו שמחים. ואם נסרב לתת – הם יהיו עצובים. אבל הם הדור שמקבל הכי הרבה בהיסטוריה, אז איפה האושר?

"התשובה היא שמי שנמצא בעמדת מקבל בלבד – אינו מאושר. זה מתכון לדכדוך. אדם הופך מאושר כשהוא שואל את עצמו לא מה אני צריך, אלא למה אני נצרך. איך אני יכול לתרום? מה אני יכול לתת?

"משפט פשוט כמו 'תודה ששמרת על האחים שלך ואפשרת לי לנוח, מה הייתי עושה בלעדיך?', הוא המתנה הכי גדולה. משפט קטן כמו 'תודה ששטפת כלים, תראה איך נעים פה יותר עכשיו בזכותך' – הוא משפט שממלא את הלב.

"זה כל הסיפור של יוסף הצדיק בפרשה: הוא קם מהבור והגיע עד למלכות כי הוא לא ציפה שיעשו עבורו, אלא ציפה מעצמו לעשות עבור אחרים. הוא חי תמיד בתודעת שליחות. המחשבה שצריכים אותנו ממלאת אותנו בכוח, במשמעות ובשמחה, אפילו בכלא במצרים.

"תסתכלו מסביב ותנסו לשנות את המשוואה. לא רק עם הילדים, גם בעבודה ובמעגלים נוספים".

המסטיק והרב

יש לי הרבה מה לספר על השבת המקסימה שעשינו בקהילת "ישראל הצעיר" בסקרסדייל, ניו יורק. בין כל ההרצאות והמפגשים סיפר לי רב בית הכנסת, הרב ג'ונתן מורגנשטרן, את הסיפור הבא:"בבר המצווה שלי קיבלתי החלטה: אני רוצה לאכול רק מוצרי מזון שיש עליהם חותמת כשרות. הקפדתי על כך במשך שנים, ויום אחד הלכתי למשחק כדורסל בין שני תיכונים יהודיים גדולים בניו יורק.

"לידי ישבה צעירה שהציעה לי מסטיק. שאלתי אם אפשר להסתכל על החפיסה, הפכתי אותה שוב ושוב, חיפשתי סימן של כשרות ולא מצאתי.

"החזרתי לה את המסטיקים, והיא הפסיקה להסתכל על משחק הכדורסל ושאלה בפליאה: 'מה הבעיה שלך?'. עניתי בעדינות שאני משתדל לא לאכול שום דבר שאין עליו חותמת כשרות. היא לא בדיוק הבינה, אבל זה סיקרן אותה והרשים אותה, והיא התחילה לשאול אותי שאלות"....

ואז הרב הציג לי את הצעירה ההיא: רעייתו ג'ורדנה. היום הם כבר הורים לילדים וגם סבא וסבתא צעירים.

ביקשתי רשות לספר את הסיפור הזה, והרב מורגנשטרן הסכים והוסיף כך: "הסיפור הוא לא המסטיק, אלא העיקרון. אנחנו הרי קוראים כעת בתורה על עם ישראל במצרים, על ניסיון לשמור על עצמאות וזהות בתוך תרבות זרה. בסוף זהו הניסיון שכולנו מתמודדים איתו: עד כמה אנחנו נסחפים מול העולם ואיפה אנחנו יכולים לקבוע לעצמנו גבולות קטנים וטובים שמבדילים אותנו? באופן אישי, אני גיליתי שאמנם ויתרתי על מסטיק, אבל מצאתי את החצי השני שלי".

5 דברים על עשרה בטבת

1. זה לא מופיע בכותרות העיתונים, אבל השבוע לפני 2,611 שנים זו בהחלט הייתה הכותרת הראשית: המצור על ירושלים החל. לכן צמים בעשרה בטבת. תהליך החורבן התחיל ביום הזה, כשהצבא של בבל הגיע לחומות של ירושלים.

2. אבל רגע, למה לא לצום רק בתשעה באב, יום חורבן בית המקדש? ובכן, הצום נקבע לרגל תחילת הפורענות כדי לסמן את השלב שבו עוד אפשר לתקן. היום הזה מזכיר לנו כמה חשוב לזהות סדקים ראשונים, גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית. בכל משבר, חשוב לחפש סימנים ולעצור עוד לפני התהום.

3. זה הצום הקצר ביותר בשנה: בישראל הוא מתחיל בעלות השחר (בסביבות חמש וחצי בבוקר), ומסתיים בסביבות חמש ועשרה בערב.

4. תוספת חשובה בדור שלנו: עשרה בטבת הוא גם "יום הקדיש הכללי" לזכר כל מי שנספה בשואה אבל אפילו תאריך פטירתו לא ידוע. ניצולים רבים גילו שהם לא יודעים מתי לומר על קרוביהם קדיש, להדליק נר נשמה וללמוד לעילוי נשמתם. אם יש לכם קרובים כאלה, וגם אם לא, זה היום להזכיר את הנשמות היקרות האלה, שלא זכו אפילו ליום פטירה משלהן.

5. ומה מטרת היום? כך כותב הרמב"ם: "לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת, וְלִפְתֹחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה... שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ - נָשׁוּב לְהֵיטִיב."

מה הברכה הכי גדולה?

מה הברכה הכי גדולה שאפשר לקבל? לדעת מי אתה באמת. בפרשת השבוע יעקב אבינו נפרד מילדיו ומברך אותם. כל אחד מקבל "ניתוח לב פתוח", כל אחד שומע מה המשימה שלו בחיים. 

אבל חלקם לא שומעים ממנו רק ברכה, אלא גם תוכחה. ראובן, למשל, שומע מאבא שלו דברים נגד מידת הבהילות והחיפזון שלו. זוהי קריאה להיות מתון ושקול יותר. גם שמעון ולוי שומעים ביקורת על האלימות שבה נקטו בעבר.

הרב שלמה וולבה מסביר למה ספר בראשית, שהתחיל בבריאת העולם, מסתיים בסוף בעומקי הנפש שלנו:"הסוגייה העמוקה ביותר באדם היא מידותיו, שורש הנשמה שלו. יעקב אבינו גילה לילדיו מה מידותיהם. אדם יכול לחיות חיים שלמים בלי לדעת זאת על עצמו. והברכה הכי גדולה שהאדם יכול לקבל – היא לדעת באמת מה מעלותיו ומה חסרונותיו. כשאומרים לאדם מאיזו מידה הוא צריך להיזהר – הדבר יכול להעמיד אותו על הרגליים לכל חייו. רק אם יודעים את החסרונות אפשר להינצל מהם ולתקן. זוהי ברכה עצומה".

בשבוע שבו הפרשה מתארת בפירוט רב את המעמד הזה, גם אנחנו יכולים לשאול: מה המעלות שלנו? מה החסרונות? מה הברכה שאנחנו מביאים לעולם?

מה אומרים בכנסת?

מה לדעתכם המילים שנאמרות הכי הרבה בכנסת? זו השאלה ששאל אותי אתמול הכתב יונתן ריגר, כשהגשתי את תכנית החדשות בשש בערב. התשובה הפתיעה אותי: במקום הראשון מופיעה המילה "קריאה" (קריאה ראשונה, שנייה ושלישית) שנאמרה כמעט 55 אלף פעמים בשנה החולפת. במקום השני – המילה "תודה", אחר כך המילה "בבקשה" ואז המילה "בעד".

זה מעניין. אנחנו שומעים בעיקר על קללות וגידופים שנאמרים בכנסת, ולכן חושבים שזה מה שעושים שם כל הזמן. והנה מתברר שבסופו של דבר רוב חברי הכנסת, רוב הזמן, פשוט עובדים. עשרות אלפי פעמים נאמרות שם מילים מעשיות, חיוביות, אמיתיות, של עבודה פרלמנטרית, בצירוף המילים היפות "תודה" ו"בבקשה".

זה נכון לא רק לגבי הכנסת, כמובן, אלא לגבי אינספור תחומים לאומיים ואישיים שבהם אנחנו בוחרים להסתכל על הרועש והשלילי. כדאי לשם לב לכך: הקיצוני תמיד מושך את תשומת הלב, ואז אנחנו "משדרים" את הקטעים המחלישים האלה שוב ושוב לא רק על המסך אלא גם במוח שלנו, לעצמנו.

אבל יש כלל שמופיע במקורותינו: "מידה טובה מרובה ממידת פורענות". הרוב טוב, והרוב קובע. לא רק כמותית אלא גם מהותית. הטוב הוא העיקר בעוד הרע הוא הטפל. הטוב הוא הפרי והרע הוא הקליפה. החטא הוא רק זמני, בעוד המצווה היא נצחית. הרב קוק כותב שהתורה מתחילה בסיפור גן עדן כדי להגיד לנו שזה המקום האמיתי שלנו, משם הגענו, לשם אנחנו שייכים.