יעקב אבינו לא מת. הבן שלו, דותן, אמר קדיש

"הטקס נועד לגרש שדים ומזיקים מהנשמה של אמא שלי. בתחילה ישחט הגורו תרנגולת נקבה ויסובב אותה עשר פעמים מעלי כשדמה מטפטף על ראשי. הוא גם ישבור כמה ביצים חיות על יד ורגל ימין שלי, ולאחר מכן יבואו הנזירים להתפלל לאלים בודהא וקרישנה, ולהתחנן בפניהם שיאותו להרחיק את כל השדים שנדבקו אליה", כך מסביר לנו דותן ברצינות תהומית.

"לכן אסור לי לאכול היום", הוא מוסיף, "הגוף שלי חייב להיות נקי ומוכן כמה ימים לקראת הטקס".

אנו מביטים בו, בדותן שלנו. אחד מאותם "ילדים" יקרים שזכינו לאמץ כאן, אל חיק המשפחה שלנו. בחור בשנות השלושים המאוחרות לחייו, עם פני ילד תמים המגשש את דרכו בעולם. מבול של חיפושים ותהיות מעל לראשו, אך עלה של זית עוד אין בפיו, וכף רגלו טרם מצאה מנוח ושלוה של ממש.

לפני שבע שנים נפטרו הוריו ממחלה קשה. בהחלטה של רגע עזב דותן, שנותר לבדו, את הקיבוץ המוגן, ויצא לחפש עצמו במזרח הרחוק. שנים התגלגל בין כתות מכתות שונות. למד את דתות המזרח, הבודהיזם וההינדואיזם, לפרטי פרטים, ורכש ידע רב עד שהפך לעוזרו הבכיר של הגורו הבודהיסט, רופא אליל בעל כוחות מאגיים.

כך אנחנו הכרנו אותו.

בתחילה היה דותן נכנס מהוסס אל בית חב"ד שלנו. מביט נבוך אנה ואנה. הוא טרם הכיר אותנו ולא ידע כיצד יתקבל שוליית הגורו אצל הרב חזקי.

מהר מאוד, כשהבין דותן שאנחנו מצידנו מקבלים אותו כמו בן אוהב, ללא תנאים, והילדים שלנו עוטפים אותו בחום ומתייחסים אליו ממש כמו אל אח גדול, הוא מצא עצמו בבית חב"ד ובבית הפרטי שלנו, מידי יום.

בגיל שלושים וחמש ערכנו לדותן בר מצווה המונית, לראשונה בחייו. בקיבוץ ממנו הוא מגיע לא טרחו אפילו ליידע את הנערים על קיומו של טקס כזה. התכוננו והתרגשנו לא פחות מהורים ביולוגיים המכניסים את ילדם לעול המצוות. דותן הניח תפילין בהתרגשות שהדביקה את הנוכחים כולם, ובירך אותנו בדבר תורה ובתודה נרגשת שהכין ושחיממה לנו את הלב.

ככל שנוקפים הימים, הוא מוצא עצמו שותף פעיל בתפילות, באמירת הקדיש לזכר הוריו, בשיעורי החסידות ושיעורי תורה, עוזר לארגן את סמינרי היהדות, מפיח רוח חיים ושמחה בהתוועדויות הארוכות הנערכות בשולחן השבת, וכשהוא צריך עצה או מילה טובה, הוא תר בעיניו אחר "אמא חני", כהגדרתו.

עם הגורו שלו הוא נפגש לעיתים רחוקות יותר, אולם השפעתו החזקה והממגנטת טרם הוסרה מעליו. קשה לו עדיין, לדותן, להתנתק מהכבלים החזקים שקושרים אותו לשם.

"אתם מבינים?", הוא מסביר לנו מיד לאחר הקידוש בליל-שבת, "מחר, בשבת, זהו יום השנה השביעי של אמא, ועל פי דברי הגורו, בשנה השביעית מתה הנשמה לתמיד. בגלל זה הטקס הזה כל כך חשוב לי. אני צריך לשלוח את הנשמה שלה שעומדת למות אל נהר הבגמטי, המקודש על פי המסורת ההינדית. אותו נהר בו שורפים גופות. עלי לחשוב בין השאר על כמה זיכרונות אהובים מאמא שלי, לצרור אותם בשק ולהשליך אותם אליו. מחר גם אלבש בגדי לבן לכבוד המאורע". "לכן לא אוכל להגיע ולומר את הקדיש מחר בתפילה", הוא מודיע, "גם לסעודה לא נראה לי שאספיק. אנחנו נתראה כבר ביום ראשון".

בעלי מביט בו, מהורהר, ונעמד לספר לעשרות הצעירים הסמוכים על שולחננו על פרשת השבוע. פרשת "ויחי".

* * *

מיטת האפריון, עליה שוכב יעקב, מרופדת באין ספור כסתות. רגליו בוערות מן הכאב החד וראשו דופק כפטישים, אך אוזניו כרויות כל העת לקולות הלימוד של אפרים היושב למראשותיו. שבע שנים יושב אפרים הדום לרגליו ומקריא לו פרקים נבחרים שלמד. "יבורך הנער", מחייך יעקב לעצמו, "טוב לבו עוד יכופף ויכניע לב מלכים ושרים".

מרחוק הוא מבחין במנשה המתקרב אל האוהל, כשהוא נושא בידיו מגש עמוס בתבשילים חמים. "אבא שואל אילו צמחים לרקוח לתה שלך היום, סבא".

"אמור לו כי כל מה שיעשה ישמח את לבי", הוא משיב ומלטף את ראשו הזהוב באהבה.

"כל התלאות שעברתי בחיי היו שוות ולו רק כדי להתברך בנכדים כמותכם", היה נוהג לומר להם השכם והערב. כמה שהוא אוהב את נכדיו אלו, בניו של יוסף.

כן, הוא מבין כי כל שנבצר ממנו לחוות עם יוסף הנער, כל שקטעה יד הגורל האכזרית, שב אליו כעת ביתר-שאת עם הנכדים תמירי הקומה ויפי העיניים הללו.

הנה יוסף מתקרב אליו בצעדים קלילים, כשספל התה המהביל בידיו. את הפסיעות של יוסף הוא מזהה גם ממרחק של קילומטרים. דומה כי החיוך שמופיע על שפתיו כשהוא שומע אותם, מאיר את מצרים כולה.

משני צידיו של יוסף עומדים כמה עשרות משרתים הדרוכים וממתינים למוצא פיו, אך הוא מעולם לא ויתר על העונג שבלסעוד את אביו במו ידיו. שלושים ושלוש שנה הוא חלם על הרגעים המתוקים הללו, בהם הוא מגיש לאבא תה חם, רוחץ את רגליו מאבק הדרכים...

אסנת, אשתו, מביטה ביוסף בזווית עינה מחדר האירוח הסמוך, חושבת לעצמה בפעם המי-יודע-כמה, על טיב הקשר בין האבא לבן. היא היתה נותנת הרבה מאוד בכדי לזכות לקשר עילאי שכזה עם אביה.. לצערה כבר מאוחר מידי.

יעקב עוד זוכר כמו היה זה אתמול, את העזיבה ההמונית של יוצאי חלציו את ארץ כנען, את ההיסוס והחשש שקיננו בו כשהביט לאחוריו, ואת המחשבה הבלתי נמנעת שלעולם לא ישוב עוד אל אדמת הקודש, אותה אדמה שספגה בדממה

את געגועיו, דמעותיו, כאביו ותפילותיו שנלחשו לילה ויום.

שבע עשרה שנה בארץ גושן. השנים הטובות ביותר.

עוד יוסף חי. חיה רעה לא שלחה אליו טלפיה. היה זה אך חלום בלהות, כזה שניתן להקיץ ממנו ולראות חמה מפציעה בשמיים, כך מסתבר.

שמעם של מוסדות החינוך שהקים יהודה יצא למרחוק. הידיעה הברורה כי גם במקום הנידח אליו הרחיקו נדוד, ישנם שליחים אשר מקדישים את חייהם לחינוך יהודי על טהרת הקודש, גורמת לו אושר.

נכדיו וניניו הטובים מגיעים לבקרו בקביעות, יושבים למרגלותיו ושותים בצמא את דבריו. עיניו כמו יבשו כליל מדמעות הגעגוע ששכנו תמידית על עפעפיו, ושוב אין הרעד אוחז את כתפיו. החיים הראו לו פנים שוחקות, סוף סוף.

רק הכאבים החדים בהם נתקף בחודש האחרון, מאותתים לו כי הגיעה העת. הנה הוא יכול להיאסף אל אבותיו הממתינים לו בציפייה דרוכה. אל אבא יצחק ואמא רבקה שדאגה לו כל כך. סבא אברהם וסבתא שרה. אל זלפה, בלהה, לאה ואל רחל...

הוא מחפש את הרגע שבו יודיע למשפחה הענפה שהגיע העת להיפרד. אינו יודע אם יהא זה יום שמש או יום גשם. אם שעת בוקר או בין ערביים...

* * *

ענן קודר נקשר פתע בשמיים הבהירים. אט-אט זולג טיפותיו אל שדות וכרמים. "הגיעה השעה, יעקב", הוא כמו לוחש לו. "הגיעה עת ברכות ושלום".

"קראו נא לדודים, יקירי!", הוא מתרומם באחת ומצווה את מנשה ואפרים.

"לכולם?", שואל מנשה, ונימה של פחד מסתננת לקולו.

"לכולם", הוא משיב בקול בוטח.

ראשון מגיע ראובן, מתנשף ומתנשם מן הריצה. עיניו כמו נקרעות מאימה. "חיפשתנו, אבא?", הוא שואל. "שב נא, בני בכורי, ונחכה לשאר אחיך", משיב לו יעקב בנחת.

שמעון ולוי מגיעים יחד. מגניבים מבט חרד אל ראובן, שאינו יודע מה ישיב להם. כשיהודה נכנס אל החדר הוא מביא איתו, כמו תמיד, את האור. אחריו פוסעים בפסיעות נמרצות יששכר וזבולון, דן גד ואשר. גם הם חרדים למוצא פיו של אבא. מבינים ולא רוצים להבין... צעדיו הדקיקים של נפתלי נבלעים בקול צעדיו החפוזים של בנימין.

כשאבא יעקב סומך עליהם את ידיו הקדושות ומברך, הם גועים בבכי כילדים רכים. החום שעולה מבין הידיים של אבא מטלטל את גופם ומרעיד יסודות של עולם ובריאה.

"אל נא תבכו, ילדי", הוא לוחש להם ומבטו יוקד. "לא עת בכי ומספד היא. החיים שלי רק מתחילים עכשיו... נשמה אינה מתה לעולם!".

הם מביטים בו מבעד למסך הדמעות כשהוא ממשיך: "יש כוח אדיר למעשים שלכם ולמעשים של הילדים שלכם, ושל הילדים של הילדים שלכם. הכוח הזה הוא זה שיגרום לכך שגם אחרי פטירתי, לא ימות יעקב כי אם יחיה. רק תדאגו שהשרשרת הזו לא תיפסק לעולם. דאגו לכך שהחיים שלי יישארו נצחיים".

הפעולות החיוביות של הילדים בעולם, פעולות שנבצר מהנשמה עצמה לעשות בעולם הזה, גורמות לה עילוי ונחת בעולם הבא.

על אף הקושי שכרוך בדבר, הוא מזדקף במיטתו באחת.

הגיעה העת לדבר איתם על הנושא שטורד את מנוחתו מרגע שירד מצרימה. הגיעה השעה לשוחח איתם על הדבר שבשלו הוא ניעור משנת הלילה כשזיעה קרה על מצחו.

"יוסף בני", הוא קורא. יוסף מרכין את ראשו. "קודם שאני נאסף אל אבותי ומשיב נשמתי לגנזי מרומים, יש רק משהו אחד שטורד את שלוותי". יוסף רק מהנהן בראשו. יכולת הדיבור כמו ניטלה ממנו ברגעים קשים אלו.

"השבע נא לי, יוסף אהובי, בברית המילה, ברית אברהם סבי, שאתם עומדים לעשות עמי חסד ואמת. אנא, עלו את עצמותי לארץ הקודש, אל מערת המכפלה. אל תתנו לאף אחד לעשות בגופי או בזכר נשמתי מעשים של עבודה זרה!".

קשה לו, ליעקב, הנשימה. הדמעות זולגות כעת במורד לחייו, כשהוא מתחנן: "אנא, ילדים שלי, שלא יעשו בי עובדי עבודה זרה מעשים של כישוף וטקסים. נשמתי לא תמצא מנוח. אנא! הבטיחו לי!... אנא!!!".

* * *

יעקב אבינו לא מת. הבן שלו, דותן, נכנס אל בית חב"ד קטמנדו בשבת בבוקר. הגיע להתפלל את תפילת השחרית במכנס כחול ובחולצה לבנה מכופתרת.

הוא פסע ישירות אל בית הכנסת והניח את הטלית ברכות על כתפיו. המבט הטהור בעיניים שלו האיר באור יקרות את הנשמה של אמא שלו, וקולו הגיע ודאי עד כסא הכבוד –

"... יתגדל ויתקדש שמיא רבא".