פניני עברית: מה הקשר בין עתיקות לבין תקיעת שופר?

לעיתים קרובות אנו שומעים על "הפקעת שערים" שמשמעה עלייתמחיריםמופרזת וחריגה. הוראת המילה הפקעה היא הוצאת רכוש או ממון מידי אחרים. המילה הפקעה משמשת גם במובן קריעה, כמובא במשנה: "מבלאי מכנסי כהנים ... היו מפקיעין ובהן היו מדליקין" (סוכה ה', ג'). כלומר, היו קורעים את המכנסיים הבלויים של הכהנים ששירתו במקדש, ומהן היו מכינים פתילות להדלקת המנורה. ומכאן לביטוי "פקעה סבלנותו". כלומר, יצא מגדרו ולא יכול היה להבליג.

הוראת המילה שער היא פתח וכניסה, כגון: "וַיֶּאֱחֹ֞ז בְּדַלְת֤וֹת שַֽׁעַר־הָעִיר֙" (שופטים ט"ז, ג'). כך בהשאלה העמוד הראשון בספר נקרא שער הספר. אחת מהמשמעויות של המילה שער היא מידה, כגון: "וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים" (בראשית כ"ו, י"ב). פסוק זה היווה את ההשראה לבוני השכונה החרדית 'מאה שערים' מחוץ לחומת העיר העתיקה שנוסדה בשנת 1874. בתחום הספורט ובעיקר בכדורגל שער הוא פתח, וכל קבוצה חותרת להבקיע כדור לשער היריב.

בדומה לכך, אחת ההוראות של המילה שיעור היא מידה, כמובא במשנה: "אלו דברים שאין להם שיעור ... וגמילות חסדים ותלמוד תורה" (פאה א', א'). באור הדברים, אף שאמרו חכמים בתלמוד: "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות" (בבלי כתובות נ ע"א), כלומר לגמילות חסדים שעושה האדם בממונו יש מידה ושיעור, ואל לו לאדם להפריז בצדקה פן ייהפך עצמו לעני ויזדקק לבריות. אך גמילות חסדים שעושה אדם בגופו, אין לה מידה וקצבה (ביאור הרמב"ם למשנה).

משמעות נוספת של המילה שער היא המחיר והערך של דבר, כמובא בתלמוד: "... ולא יפחות את השער" (בבלי ב"מ ס ע"א). כלומר, חכמים הזהירו את הסוחר לבל ימכור דבר למטה מערכו. דבר שיגרום להסב אליו לקוחות מסוחרים אחרים ועלול לקפח את הכנסותיהם של חבריו. לשער משמעו להעריך על פי אומדן.

נראה שכל ההוראות של הפקעהושער אחת הן, שהיא יציאה מהגבול ומהמידה.

גם המילה לבקע משמעה לפלח ולחתוך, כגון: "וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה" (בראשית כ"ב, ג'), או "בֵּיצֵ֤י צִפְעוֹנִי֙ בִּקֵּ֔עוּ" (ישעיהו נ"ט, ה'). גם בלשון חכמים שומרת המילה על הוראתה, כמובא בתלמוד: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... והובקעה העיר" (בבלי תענית כו ע"א). כלומר נפרצו חומות העיר ירושלים בתקופת הבית השני בידי טיטוס. לדעת התלמוד הבבלי חומות ירושלים נפרצו בבית ראשון בט' בתמוז (ראה תענית כח ע"ב), ואילו לדעת התלמוד הירושלמי גם בבית ראשון נפרצו בי"ז בתמוז (תענית ה', ד'). במקרא מסופר על גיבורי דוד שפרצו למחנה הפלישתים: "וַיִּבְקְעוּ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת הַגִּבֹּרִ֜ים בְּמַחֲנֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֗ים" (שמו"ב כ"ג, ט"ז). גם במקרה זה הבקעה משמעה כאמור פריצה. בהקשר זה ראוי לציין את "קרב ההבקעה", קרב שבו נדרשו כוחות צה"ל לפרוץ קו ההגנה הסורית ברמת הגולן במלחמת יום כפור.

אפשר שהמילה בקעה שמשמעה מישור בין ההרים (רד"ק), נגזרת מהוראה זו. כלומר, הבקעה מפלחת ומנתקת את רצף ההרים בשטח המישורי. ייתכן שהמילים להפקיעולהבקיע קרובות מבחינה פונטית בחילוף האות פ' באות ב', שתיהן מאותיות בומ"ף שמוצאן מהשפתיים, וקרובות במשמען. אך להפקיע הובא בספרות חכמים, בעוד שלהבקיע הובא בלשון הכתוב.

נקנח בסיפור קצר: סבלנותו של הסוחר שהפקיע מחירים פקעה. מתוך הביצים שבמרכולתו בקעו אפרוחים, ורבים מהכדים נבקעו. לעת ערב, לאחר ששער המטבע ירד, עמד בשער חנותו ושיער את נזקו. בעיניו, היו אלה דברים שאין להם שיעור. לא נותר בידו דבר. כדי להפיג את צערו עמד כשוער בשער במגרש הכדורגל, והבקיעו לו שער...

העתיק במבחן את מושבו

אין שקיעה דומה לחברתה. שקיעת השמש נראית מידי יום באופן שונה: הצללים, גווני ההרים לאור בוהק השמש, תנועת העננים וצבעם, משב הרוח, רקע האניות באופק, כל אלה ועוד יוצרים תמונה חדשה שלא תחזור על עצמה ביום אחר. תחושה דומה מלווה את החוקר והמבקש לעמוד על הסוד הגנוז של השפה העברית וצפונותיה. אין עצירה ואין דממה. ההתחדשות מתרחשת כל הזמן. ממש כפי שהובא בתלמוד: "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (בבלי חגיגה ג ע"א). צריך רק לעצור, להקשיב, להתבונן ולא להסיח את הדעת.

לעיתים הדרמות המרתקות ביותר מתרחשות במילים ובביטויים, שלכאורה, אין בהם כל חידוש. הכל נראה פשוט למדי. צריך להפנים שאולי דווקא שם, מאחורי הפשטות השגרתית, ניצב תמרור בולט שזועק: "עצור! מוקשים לפניך".

הבה נתבונן בשורש עת"ק. כמה משמעויות יש לשורש זה?

ראשית, אדם שמעתיק את מגוריו או את מושבו, כלומר עובר ממקום אחד למקום אחר, כגון: "וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה" (בראשית י"ב, ח'). יש להעתיק בהוראה של כתיבה מילה במילה מן המקור, "גַּם־אֵ֭לֶּה מִשְׁלֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה אֲשֶׁ֥ר הֶ֝עְתִּ֗יקוּ אַנְשֵׁ֤י׀ חִזְקִיָּ֬ה מֶֽלֶךְ־ יְהוּדָֽה" (משלי כ"ה, א'). בשתי ההוראות יש משמעות של הזזה והעברה. אף שהכתוב נשאר במקור הראשון, נראה הדבר כאילו הוסר משם ועבר לכתוב השני (מצודת ציון). מכאן גם הביטויים נעתקהנשימתו, או נעתקוהמילים מפיו, בהוראה של הוסרו, כך שהוא נותר ללא נשימה או מילים.

על הזוכה בעושר רב אומרים הבריות שזכה בהון עתק. מה מקור ביטוי זה?הובא בכתוב: "עֹֽשֶׁר־וְכָב֥וֹד אִתִּ֑י ה֥וֹן עָ֝תֵ֗ק וּצְדָקָֽה" (משלי ח', י"ח), כלומר הון רב שיוצא מגדר הטבע. כך גם משמעות עתק בכתוב: "אַל־תָּרִ֣ימוּ לַמָּר֣וֹם קַרְנְכֶ֑ם תְּדַבְּר֖וּ בְצַוָּ֣אר עָתָֽק" (תהלים ע"ה, ו'), וכן: "אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם" (שמו"א ב', ג'), כלומר בלשון עזות גאוהויהירות קשה. במקראות אלה יש למילה עתק מובן של הסרה והרחקה, כלומר כאשר בכתוב מדברים עתק על ה', כוונת הכתוב לומר שיש המכחישים את השגחת הבורא, כאילו הוא מועתק ורחוק מברואיו (מלבי"ם).

כמו כן המילה עתיק במובן של ישן, כגון: "וְהַדְּבָרִ֖ים עַתִּיקִים" (דברי הימים א' ד', כ"ב), נגזרת מההוראה של העתקה ומסורת שעוברת מדור לדור, איש מפי איש (רד"ק). לאור האמור, מה משמעות המילה עתקה בכתוב: "עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי" (תהלים ו', ח')? רש"י ביאר עתקה במובן של נתישנה ונזדקנה עיני, לעומת מנחם בן סרוק שפירש בהוראה של הוסרה. גם הכתוב הבא ניתן להתפרש בשני אופנים: "מַדּ֣וּעַ רְשָׁעִ֣ים יִחְי֑וּ עָ֝תְק֗וּ גַּם־גָּ֥בְרוּ חָֽיִל" (איוב כ"א, ז'). לעומת ראב"ע שביאר עתק מלשון עובי וחוזק, רלב"ג פירש מלשון זקנה.

העולה מדברינו, שהמילה עתק משמעה הזזה. אך בשיכול אותיות תקע משמעו חיבר וקבע, כגון: "וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶֽת־אָהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת־אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד" (בראשית ל"א, כ"ה), כפי שתוקעים את התקע החשמלי בשקע. ומכאן גם לתוקע בשופר או בחצוצרה, ייתכן שהפועל תוקע אמור על שהאדם מחברומצמיד פיו לכלי הנשיפה. מעניין לציין שהמילה תקע משמשת גם במובן הפוך של ניתוק והסרה: "הִוָּסְרִי֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם פֶּן־תֵּקַ֥ע נַפְשִׁ֖י מִמֵּ֑ךְ", אך בכתוב זה שורש המילה נק"ע (ירמיהו ו', ח'. ראה ספר "היפוך אותיות" עמ' רכ"ג, וספרי "הפכים במקרא ובלשון חכמים" עמ' שמ"ג).

ועתה קוראים יקרים, התוכלו לומר את פשר המשפטים הבאים?

הארכיאולוג תקע מבטו בחפירה, וכמעט נעתקה נשימתו. "הון עתקהועתק מהאתר העתיק", נעתקו המילים מפיו. "בזדון ובצוואר עתק נעשה הדבר. עתה עלי למלא דו"ח ב 3 העתקים", נאנח.

אילן חיים פור הוא מחבר הספר "הפכים במקרא ובלשון חכמים"