"של מי הילדה הזאת?!". תראו מה נהיה בזכות החסד שעשיתי עם אשתי

סיפור מפי בעל המעשה: אני נהג הסעות, יש לי רכב גדול, ובדרך כלל אנשים מזמינים אותי להסעות מעיר לעיר, לאירועים, לשבתות משפחתיות וכדומה. באותו יום עבדתי קשה מאוד, היו לי הרבה נסיעות, לעת ערב החלטתי לנסוע הביתה, לישון! אבל לפתע נכנסה לי עוד נסיעה, משפחה מבני ברק ביקשה שאסיע אותם לשמחה בירושלים. האמת היא שמאוד רציתי להגיע הביתה ולנוח מכל היום הקשה שעבר עלי בכביש, אבל אמרתי לעצמי, זה כסף טוב, אתאמץ קצת ואחר כך אגיע הביתה לישון. הגעתי ליעד, טלפנתי ואמרתי להם שאני למטה מוכן, הם אמרו שהנה מתחילים הילדים לרדת. המתנתי. פתאום שמעתי נקישה על חלון הרכב, וראיתי שילדה קטנה מבקשת להיכנס. הבנתי שזו אחת הבנות של המשפחה שכבר ירדה. היא אחזה בידה תיקייה ילדותית וסימנה לי שרוצה להיכנס. פתחתי מתוך הרכב את דלת ההזזה, היא נכנסה, התישבה במושב האחורי בפינה ליד החלון וחיכתה בסבלנות. עוד מעט שאר המשפחה ירדו, חשבתי לעצמי. והנה, ירדו עוד ילדים, התיישבו מאחורה, הגיעו גם ההורים והתחלנו בנסיעה. הנסיעה היתה נעימה, כל הדרך שוחחתי עם אב המשפחה, עד שהגענו לירושלים. בירושלים, כולם ירדו, איחלתי להם יום נעים, ונסעתי לביתי. החניתי את המכונית מתחת לביתי, התמתחתי ודמיינתי את ארוחת הערב החמה, ולאחר מכן - שינה מבורכת שתתן לי כוח ואנרגיות חדשות ליום הבא.

לפתע צלצל הטלפון: "הלו מאיר? איפה אתה? אתה חוזר בקרוב?". זו היתה אשתי. "כן! לא בקרוב, בקרוב מאוד, בדיוק החניתי את הרכב ואני עולה." "לא! אל תעלה! בבקשה! תסיע אותי לכנס שיש לי הערב, בבקשה... אני לא רוצה לנסוע במונית." וואי, אשתי מבקשת ממני להסיע אותה, והאמת שעיניי כבר נעצמות, אני כל כך זקוק להניח את הראש, מוכן אפילו להירדם בלי לאכול... אמרתי לה: "אשתי היקרה, אינך מתארת לעצמך כמה אני עייף! חזרתי עכשיו מירושלים..." "בבקשה מאיר, תסיע אותי, ואני כבר אחזור עם טרמפ עם אחת החברות. נו... אני יורדת מאיר. "לא האמנתי, אבל אמרתי לעצמי - מאיר, הסכמת להסיע משפחה לירושלים לאירוע בשביל הפרנסה, עכשיו לא תעשה חסד עם אשתך?! זה דבר גדול, חסד עם אשתך... בעודי מרגיע את עצמי ואת עצמותיי החלושות, אשתי ירדה, חייכה אליי חיוך גדול, פתחה את דלת הרכב וצעקה בקול גדול: "מה זהההההההההההה?". "מה?", אמרתי לה, חצי רדום. "של מי הילדה הזאת?" שאלה. ילדה? הבטתי אחורנית ובאמת היתה שם ילדה, היא ישנה, אבל בעקבות הצעקה של אשתי, היא התעוררה והחלה לבכות. מיד אשתי ישבה לידה והרגיעה אותה ואמרה לה - "אל תדאגי חמודה, אנחנו נחזיר אותך הביתה, רק תגידי איפה את גרה". אבל הילדה בכתה ולא הצליחה לדבר.

חשבתי לעצמי - אני לא מאמין! המשפחה שנסעה איתי לאירוע שכחו ילדה ברכב! ולא רק, אלא שעדיין לא התקשרו אלי כדי להודיע לי שחסרה להם ילדה! איזו חוסר אחריות, חשבתי לעצמי. לא היתה ברירה, אשתי כבר ויתרה על הכנס שחיכתה לו כמה ימים, ונסענו יחד שוב לירושלים. כשהגענו לאולם השמחות, אשתי נשארה עם הילדה שכבר נרגעה ומצאה באשתי מפלט ונחמה, ואני עליתי למעלה לחפש את אב המשפחה. בקלות מצאתי אותו וניגשתי אליו. "איך זה ששכחת בת ברכב שלי ולא שמת לב?" גערתי בו. הוא מיד נבהל, והתקשר לאשתו שהיתה בעזרת הנשים. הם נפגשו בלובי, ואשתו אמרה: "לא שכחנו אף ילדה. כל ארבע בנותיי נמצאות איתי כאן באירוע!" האבא הסתכל עלי שוב כשואל: למה אתה מאשים סתם? ביקשתי שהאמא תתלווה אלי למונית ותראה את הילדה הזו, אולי היא מכירה אותה. אכן האמא הגיעה עמי למונית, הציצה ואמרה: "אני לא מכירה את הילדה הזו, מתנצלת. מקווה שתצליח לאתר את הוריה". שאלתי אותה: "האם לא ראיתם אותה כשנסעתם עמי?" "אכן ראינו, אך היינו בטוחים שהיא הבת שלך, ולכן לא אמרנו כלום".

נשארנו אני, אשתי וילדה לא מוכרת בשעה מאוד מאוחרת בלילה בירושלים, לא יודעים מה לעשות. הסברנו לילדה בנועם שעליה לגלות לנו מה שמה, והפרטים של הוריה, טלפון בבית כדי שנחזיר אותה. סוף סוף היא הצליחה להתגבר על הפחדים, ואמרה לנו הכל. התקשרנו במהירות למשפחה, והם צעקו: "איפה היאאאאאאאאאאאאא? כל ירושלים מחפשת אותה". ירושלים - זה כבר סימן טוב, אמרתי להם, אנחנו איתה בירושלים, תנו לנו כתובת וכבר נגיע. הגענו למשפחה, והבנו ביחד מה שקרה: הילדה לומדת פעם בשבוע במקום מסוים בבני ברק, ובסיום הלימודים יש להם תמיד הסעה עם רכב הסעות גדול לבן לביתם שבירושלים. היא היתה עייפה ולא שמה לב כל כך היכן שאר חברותיה, הרגישה ביטחון 'לעלות ראשונה' וכך עלתה על רכב נסיעות לבן אחר - שלי! עד מהרה היא נרדמה מכל טלטולי היום, עד שהתעוררה עם הצעקות של אשתי... בסופו של דבר, הילדה האבודה חזרה לחיק משפחתה, והבנתי שהיתה כאן השגחה פרטית עצומה, שאשתי ביקשה מאוד שאקח אותה גם כשאני 'סחוט' מעייפות אל הכנס שלה. לולא כך, הייתי יוצא מהרכב, נועל אותו, ומי יודע מה היה קורה חלילה. בזכות מצות החסד שעשיתי עם אשתי, זכיתי במצות הצלת נפשות, להציל ילדה בישראל, תודה רבה לבורא עולם שזיכה אותנו.

"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ"

חז"ל אמרו במסכת סנהדרין (עג ע"א), מנין לרואה את חברו טובע בנהר או ליסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו, שנאמר (ויקרא יט טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". כלומר, לא תעמיד את עצמך על דמו אלא תצילהו. ואם ככה אדם מצווה על אבדת הגוף של חברו, שהיום כאן ומחר בקבר, על אחת כמה וכמה על אבדת הנשמה של חברו שהיא נצחית לעולמי עד. ואם חלילה רואה אדם את חבריו שעדיין אינם יודעים מהי שבת? ומהי טהרה? מהן תפילין? ומהי כשרות? היאך יאמר שלום עליך נפשי, ולא יהיה אכפת לו מהם שימשיכו בדרכם הנלוזה.

אין לך חסד גדול מחסד בנפש

ובפרט שזכינו ברוך השם שבזמנינו מתקיימת נבואת הנביא עמוס (ח יא): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אֱלוֹקִים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". ורבים מעם ישראל חוזרים אל המקורות אל חיק בורא עולם. וכבר כתב בספר "פלא יועץ" (ערך אסופה), שכל העושים כן לזכות את אחרים, חסד גדול יחשב להם, ואין לך חסד גדול מזה, שהוא חסד שבנפש.

מה התפקיד שלנו?

וזו לשון רבנו יונה (שערי תשובה שער ג אות יט): "דע כי נתחייב הנברא להיות ציר נאמן ועבד משכיל בכל מלאכת עבודת אדוניו. והפועל הנאמן יהיה מהיר במלאכתו וישגיח על מלאכת הפועלים חבריו. ועיניו על דרכיהם לראות אם באמונה הם עושים, ויזהירם ויודיעם את המעשה אשר יעשון. כי חפצו ורצונו אשר תיעשה מלאכת אדוניו בלא רמיה, על כן יחזיק ידי עושי המלאכה". וכתב על זה הצדיק רבי אליהו לופיאן: הרי שלא מספיק אם אמר יאמר האדם די לי להציל את עצמי ולא ישגיח לזכות גם אחרים בקיום רצון השם יתברך, כי רק בכך יקרא 'עבד משכיל ופועל נאמן', ולא זולת זה. כי אם יש בכוחך להרבות פעלים לתורה ולמצוה, ואין אתה עושה כן, הרי זאת עדות ברורה כי אין עבודתך לשמים, ולא לכבוד שמים אתה עוסק בתורה ובמצוות, כי אם להרבות שכרך ותו לא. ע"כ.

ואמרו בזוהר הקדוש, אילו היו יודעים בני האדם כמה גדולה מעלת מזכה הרבים, שהולך ומדבר על ליבם של אחינו היקרים לקרבם לעבודת השם באהבה ובחיבה, היו רצים אחריהם כאדם שרץ אחר החיים שלו. ועליו נאמר (ירמיה טו יט): "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, כְּפִי תִהְיֶה", שאפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה, מבטלה בשבילו.