טיפוס על גליל וריצה במסדרון: מה הקש"ר לריפוי בעיסוק?

לפרק הקודם: ברוכים הבאים לעולם הביורוקרטיה

זו היתה בעצם הפעם הראשונה שמישהו הזכיר בפני את המושג של הפרעת קש"ר. הכרתי את הנושא עוד מימי האבחון של הבן הגדול שלי, כך שידעתי בעצמי שזה יהיה הכיוון. עכשיו קיבלתי מין אישור רשמי.

בשביל אבחון קשב וריכוז צריך לפנות לנוירולוג ילדים, לפסיכיאטר ילדים או לרופא ילדים עם התמחות מיוחדת בקש"ר. ביקשתי וקיבלתי מרופא הילדים הרגיל שלנו המלצה לרופא טוב לאבחון. הוא נתן לי שם של נוירולוגית, ושל רופא ילדים שמתמחה בקשב. לנוירולוגית היה תור לעוד חצי שנה. העדפתי המתנה של כחודש וחצי לרופא הילדים. כמובן, גם בשבילו צריך טפסים... אבל את השלב הזה אתם כבר מכירים.

בינתיים, הגעתי למכון להתפתחות הילד לאבחון בתחום של ריפוי ועיסוק.

באותו זמן לא ידעתי הרבה על הפרעות קשב וריכוז, וגם לא על שום קושי לימודי או התפתחותי אחר. ריפוי בעיסוק היה, מבחינתי, בהתאם לידע המועט שהיה לי, משהו שקשור בסך הכל למוטוריקה, כך שאפילו התרגזתי קצת על ההפניה לאבחון הזה. אמנם היא נופלת לעיתים קרובות, למרות ההתאמה של המשקפיים שעשינו לאחרונה, אבל חוץ מזה – למיכלי יש מוטוריקה מצוינת. אז מה הקשר?

למעשה, ריפוי בעיסוק הוא תחום כללי הרבה יותר, והתחום המוטורי הוא רק חלק אחד קטן מתוך הנושאים שהוא מקיף. בדיקה פשוטה בוויקיפדיה מביאה את הציטוט הזה: "ריפוי בעיסוק מסייע לאנשים בעלי הפרעה בתפקוד עקב לקות פיזית, נפשית, קוגניטיבית או תקשורתית, לחיות חיים עצמאיים במשפחה ובחברה עד כמה שניתן. המקצוע שואב את מקורות הידע שלו ממדעי העיסוק, מדעי הרפואה וממדעי החברה וההתנהגות".

כשהגענו, מיכלי ואני, לאבחון, קיבלה את פנינו מרפאה בעיסוק צעירה, חייכנית ונחמדה, שקנתה את אמוני מיד. היא ביקשה ממני למלא שאלון – כן, עוד טופס – שכלל כל מיני תפקודים יומיומיים. במה היא מצליחה יותר, ובמה פחות? ציינתי בפניה את הנפילות התכופות של מיכלי, בין השאר.

בין התארגנות לניהול

בזמן שמילאתי, היא שוחחה עם מיכלי, נתנה לה תרגולים שונים בכתב, ואחר כך תרגלה איתה ריצה במסדרונות המכון, הליכה בקו ישר, טיפוס ועוד ועוד. להפתעתי, מיכלי לא נפלה אפילו פעם אחת. היא כן התקשתה בטיפוס אל תוך גליל ג'ימבורי ענק.

והנה הסיבה שבגללה הולכים לאבחון מקצועי, אצל מי שלמד את התחום: לא הנפילות, ולא הקושי בטיפוס, היו מסיבה מוטורית כלשהי. ובעוד אני נותרתי מבולבלת ממה שראיתי מול עיני, המאבחנת הבינה מצוין מה מתרחש.

"למיכלי יש קושי בתפקודים ניהוליים", היא אמרה לי. זה מה שרבים מכירים בתור "קשיי התארגנות". הילדים האלה, הבלגניסטים, ששום דבר לא במקום אצלם, שלא זוכרים איפה הם שמו את המספריים ואיפה את הנעליים, ששוכחים להגיע בזמן הביתה כי משהו אחר היה מעניין יותר? אז זה.

המאבחנת הסבירה לי שכל מה שקשור לתכנון וליישום של התכנון – קשה למיכלי. היערכות לפעולה כזו או אחרת היא תהליך מורכב מאד מבחינתה: באלו כלים צריך להשתמש כדי לבצע את העבודה? מה צריך להכין? כמה זמן זה יקח? איך הכי כדאי להתחיל? ואם התחלנו – איך להמשיך? כל אלה שאלות שילד רגיל אפילו לא שם לב שהוא שואל את עצמו, כי הוא מגיע לפתרון מיד. מיכלי, לעומת זאת, "נתקעת" בכל אחד מהשלבים האלה. היא לא הצליחה לטפס על הגליל, כי מעולם לא עשתה זאת קודם לכן, וכיוון שמדובר במשימה קצת יותר קשה מסתם ללכת או לקפוץ – היא התקשתה לתכנן מה לעשות קודם: להרים רגל? לחבק את הגליל? לקפוץ? אחרי שהמאבחנת כוונה אותה לצורה היעילה ביותר של הטיפוס – היא טיפסה נהדר, וגם עשתה זאת שוב ושוב בהמון הנאה.

המאבחנת המליצה לנו על טיפול של ריפוי בעיסוק, שיסייע לה ללמוד להתנהל, לשמור על הסדר ולהצליח יותר בלימודים.

ומה לגבי הנפילות? גם לזה היתה לה תשובה ברורה. או בעצם, שאלה. "כבר עשיתם אבחון קשב וריכוז?".

אמרתי לה שאנחנו מחכים לתור לרופא, והיא שמחה. "כשמיכלי רצה כאן, היא לא נפלה. היא היתה ממוקדת מטרה. כשהיא רצה בבית, או בחוץ, יש לה מסיחי דעת. היא מרוכזת בדברים אחרים – וכנראה לכן לא שמה לב שהיא נתקלת בחפצים או מועדת". זה נשמע לי מוזר והגיוני בו זמנית.

רק בשלב מאוחר יותר הבנתי שקשיים בתפקודים ניהוליים הם מן המאפיינים הבולטים ביותר של ADHD, הפרעת קש"ר. הם הולכים יד ביד ממש.

אז עכשיו היינו בהמתנה כפולה: גם נכנסו לרשימת המתנה לטיפול ריפוי בעיסוק, וגם חיכינו לתור המיוחל לרופא הקשב.

והתור הזה הלך והתקרב, סוף כל סוף.

גם לכם יש קש"ר בבית? מוזמנים להגיב.