פרשת שמות: גם כשהאש בוערת, היא לא שורפת את הקוצים

מצרים ממשיכה בעשיית פשעים נגד היהודים, משה נמצא הרחק משם – במדין, הוא כבר בן שמונים (בערך), ואז, יום אחד, תוך כדי שמשה רועה את צאן חותנו, קורה לפתע משהו דרמטי: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ השם אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא השם כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". במעמד זה, שולח הקדוש ברוך הוא את משה לגאול את עם ישראל.

התורה מציינת "וַיַּרְא השם כִּי סָר לִרְאוֹת - וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". אלוקים קרא למשה רק אחרי שמשה סר לראות. מה הפירוש "סר לראות"? המדרש (שמות רבה ב', ו') מביא שתי דעות: רבי יוחנן אומר שמשה הלך חמשה צעדים לכיוון הסנה הבוער, וריש לקיש אמר שמשה לא עשה צעדים כלל, אלא הוא פשוט סובב את ראשו כדי להביט בסנה.

המחזה הזה הוא בעצם תחילת גאולת עם ישראל, ואין ספק שהוא אקטואלי לדורות, ולכל אחד מאתנו אשר חפץ בגאולה פרטית מכבלי "מצרים" שלו.

ממש כמו משה שהיה עסוק ברעיית הצאן במדבר, ולפתע הוא שם לב למשהו בוער שככל הנראה הבעיר גם משהו בנשמתו, כך גם אנו "רועים את הצאן" שלנו בשגרת החיים. אנו חיים את החיים על כל אתגריהם, שנה חולפת ועוד שנה, ועוד שנה, אבל אז לפתע אנו חווים חוויה של "שיח בוער". משהו נדלק לנו בנשמה. נורה נדלקת לנו במוח. משהו בתוכנו מתחיל לבעור וגורם לנו להבין שעלינו למלא שליחות גדולה יותר מאשר מה שעשינו עד היום. פתאום מגיע רגע שאנחנו מבינים שמוטלת על כתפינו אחריות גדולה יותר לעצמנו ולסובבים אותנו, רגע של בהירות המחשבה שבו אנו יודעים בדיוק למה אנחנו מסוגלים ולמה נבראנו.

איך אפשר לדעת שמה שאנחנו מרגישים הוא אכן אמיתי, ולא חלום מנותק מהמציאות?

התשובה – כשהאש בוערת, אבל הסנה לא נשרף. הלהבה בוערת ללא הפסקה. הקול שבתוכנו לא משתתק. יש לנו אש ותשוקה פנימית שאנו לא מצליחים להחליפה בחלופה אחרת.

רבים מאיתנו לא פונים לראות את הסנה הבוער בלהבה בלתי נגמרת. אנחנו לא רוצים להפריע את שגרת החיים שלנו. עיסוקי היומיום ממלאים את נפח חיינו, למי יש זמן וכוח ללהבה שמסרבת לדעוך? אנחנו מתפתים להסיט את המבט, לברוח, להעמיד פנים שמעולם לא ראינו את מה שראינו. שהסנה ימשיך לבעור במדבר, לבדו, במקביל לשגרת חיינו.

משה פנה לראות את הסנה הבוער! משה לא התעלם מהלהבות. משה אמר לעצמו – זהו! אני מוכרח לעשות משהו למען עם ישראל. כאמור, הוא הלך חמשה צעדים לעבר הלהבות ולדעה אחרת הוא רק סובב את ראשו, והנה – בורא עולם שלח אותו לגאול את העם!

אפילו אם רק נסובב את הראש לעבר התחושות הפנימיות הבוערות בנו, גם אנו נשמע את קולו של השם מדבר אלינו, ונגיד לו "הנני" (ראיתי את הרעיון במאמר של הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון).

בעל ספר "דגל מחנה אפרים" כותב (בפרשתנו), שהשילוב של "הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" מסמל את המציאות שגם כאשר אנו מצליחים להצית אש בנפשנו, האש לעולם לא מכלה את הקוצים הנמצאים בנפש. אדם יכול להיות שקוע בעיצומה של עבודת השם כמו תפילה, לימוד תורה, קיום מצוות, אולם תוך כדי העיסוק ב"אש-דת", צצים ועולים כל מיני מחשבות טורדניות ודחפים אנכיים. בבוקר אני יכול להיות עם תחושה רוחנית עילאית, ובערב להרגיש שאני מתמודד עם דחפים ויצרים שמכאיבים לי, ואז אדם עלול לשאול את עצמו – האם האש והעלייה הרוחנית שוות משהו? אם האש היא אמיתית, למה היא לא מכלה את הקוצים?

השם עונה למשה ולכולנו: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". מילים אלו מעודדות אותנו להמשיך ולהתמיד בהבערת האש. הקדושה נמצאת גם במקום עליו אנחנו עומדים עכשיו. אל לנו לחכות עד שנגיע לאיזושהי אוטופיה ושלמות טוטאלית. המקום שבו אנחנו עומדים עכשיו הוא קדוש. חיבור עם השם לא אומר שאין לנו תוך כדי מאבק עם קוצים ואתגרים. תפגוש את הקדושה במצבך הנוכחי, ולאט לאט תנכיח אותה יותר ויותר.

בסוף הקוץ ישרף.