סיון רהב מאיר: ההספד הכי מרגש על הרב שמעון בעדני זצ"ל

קשה להיפרד מספר בראשית. אז הנה עוד כמה מחשבות לפני שמדפדפים השבוע לספר שמות...

1. התורה מקדישה רק כ-30 פסוקים לתיאור בריאת העולם, בתחילת הספר. ואז היא מקדישה כ-1,500 פסוקים לנושא המרכזי – האדם, הנפש שלו, המשפחה, האמונה, המאבקים והערכים. בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ – ואת האדם. האתגר המרכזי שלנו, עד היום, הוא להתנהג כמו מי שנבראו בצלם אלוקים.

2. נהוג לומר שספר בראשית מסתיים ב"הפי אנד", בסוף שמח. האחים מתפייסים עם יוסף, יעקב אבינו מגיע למצרים, המשפחה מתאחדת. אבל זה לא נכון. בסוף הספר יעקב אבינו מבקש שיקברו אותו בעתיד בארץ ישראל, ומזכיר לילדיו: הגלות היא זמנית, הכיוון העתידי שלנו הוא ארץ ישראל. זה יפה שהמשפחה התאחדה, אבל עלינו להתאחד גם עם המולדת שלנו. יש לנו בית, והוא לא במצרים.

3. זה כנראה הספר המשפיע ביותר בהיסטוריה. אם היו עורכים מצעד, האנשים שהשפיעו יותר מכל על האנושות הם אברהם אבינו ושרה אמנו. לא בגלל הישגים כלכליים או צבאיים, הרי היו אימפריות חזקות יותר באותה תקופה. לא בגלל פרסום או כבוד, הרי הם היו די אלמוניים בזמן אמת. הם משפיעים על מיליארדים, עד היום, רק כי הם ייסדו משפחה של אמונה ושל חסד ושל הפצת אור.

שלוש נקודות למחשבה.

מה הפריטים האלה אומרים לנו?

פועלי הבניין הפולנים בעיר לודז' לא האמינו למראה עיניהם: במהלך שיפוץ של בניין, בעומק של כמטר וחצי מתחת לאדמה, הם מצאו בימים אלה אוצר היסטורי יוצא דופן: מאות פריטים יהודיים עטופים בעיתונים, שנשמרו כך יותר מ-80 שנה. פמוטים, כוסות, סכו"ם, ספרי קודש, חנוכיות ועוד.

העיתונאי עופר אדרת מספר שיהודים הטמינו את הפריטים האלה בבניין ברחוב פולנוצנה 23 בתחילת מלחמת העולם השנייה, בתקווה שישובו לקחת אותם בעתיד, אבל הם מעולם לא חזרו. שליש מתושבי לודז' לפני השואה היו יהודים, כרבע מיליון איש. רק כמה אלפים מהם שרדו.

דוד גורפינקל מהקהילה היהודית המקומית אמר בהתרגשות רבה שזה ממצא נדיר, גם בכמות וגם באיכות: "אני מרגיש שהפריטים האלה רוצים לומר לנו משהו".

הוא צודק. אתם מוזמנים להסתכל בתמונה ולחשוב מה מספרים לנו יותר מארבע מאות הפריטים שהתגלו. מה מספרת ערכת ההבדלה שבה הבדילו בין קודש לחול במוצאי שבת, או הכוסות הקטנות לילדים ששתו מגביע הקידוש של אבא, או פמוטי השבת היפים והמוכספים של אמא. הם מספרים לנו על ריח וטעם, על מסורת ומשפחה, על זהות וגעגוע, על ניסיון השמדה ועל ניצחון החיים.

עכשיו מנסים לאתר את היורשים החוקיים של החפצים, כי אולי לאותם יהודים מלודז' יש צאצאים חיים, אבל במובן מסוים כולנו, כל העם היהודי, יורשיהם.

הרב, הנכות וההשראה

הוא נכה, עם שיתוק מוחין, והחל מהשבוע – הוא גם רב בישראל. אורי יצחק שחור, בן 25 בלבד, סיים את מבחני ההסמכה של הרבנות הראשית לישראל. אתמול סיפר לי על ההישג הנדיר, על הרוח שמנצחת את הגוף:

• "אני רוצה שלנכים בישראל יהיה רב, מישהו שמבין באמת את ההתמודדויות שלהם. התורה שייכת לכל עם ישראל, גם לנכים. אז אמרתי לעצמי: 'במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש'. למדתי המון במשך שנים, והצלחתי".
• "בילדותי היה לי קשה, אבל היום אני מבין שלנכים יש כוחות גדולים שלא כולם רואים. כשאלוקים לוקח משהו מהגוף, הוא נותן משהו אחר במקום זה. נכון, אני נכה, אבל אני לומד מהר והזיכרון שלי טוב מאוד. אני זוכר כל מה שלמדתי, בתנ"ך ובגמרא, בעל פה. עד היום סיימתי את התלמוד 12 פעמים".
• לפעמים הוא רואה דווקא את החברה שסביבו כבעלת מוגבלות: "העולם מתנהל בקצב מהיר מאוד. כמעט כל אדם חושב על כמה דברים בו זמנית. אין היום כמעט חשיבות לעמל, לתהליך. הכול תכלס, הכול הישגי. אני חושב שבגלל המצב שלי אני חי אחרת, מעריך כל דבר קטן, כל התקדמות".

אורי למד בישיבת שבי שומרון, וכעת לומד בישיבת שדרות, שם חגגו ורקדו לכבודו השבוע, אחרי שסיים את הבחינות לרבנות. הוא מבקש להודות לשתי הישיבות האלה. ובעודי מקשיבה לו מדבר, מתאמץ להוציא כל מילה, נזכרתי שגם בפרשת השבוע מופיע רב, קוראים לו משה רבנו, והוא מעיד על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון.

בהצלחה, הרב אורי.

להיות שפרה ופועה

מאז שקראתי את הרעיון הזה, שכתב משה שמעון אופן, שמתי לב שהוא שינה את ההתנהגות שלי בכמה מקרים.

בפרשת שמות מסופר על המיילדות, שנקראו שפרה ופועה. למרות הציווי של פרעה הרשע להרוג את התינוקות היהודים, הן מסרבות פקודה. רש"י מבקש שנשים לב לשמות המיוחדים שלהן:"שִׁפְרָה – משפרת את הוולד. פּוּעָה – פועה ומדברת לוולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק בוכה".

הן לא היו מיילדות שהולכות בתום הלידה. הן היו גם מחבקות, מטפלות, מחייכות ועושות "קוקו" לתינוק. באמצע הזוועה וההשמדה, הופיעה פתאום מיילדת חמה ונעימה ששרה לתינוקות שירים.

הן היו נשים גדולות לא רק כי סירבו לבצע את ההוראה הרצחנית של פרעה, אלא גם כי הן הוסיפו חיוך ומילה טובה, בתוך הגיהינום של השעבוד במצרים.

כלומר, השאלה היא לא רק מה אנחנו עושים, אלא איך אנחנו עושים זאת. אפשר לעשות את הדבר הנכון, אבל בעצבים ובלחץ. שפרה ופועה, לעומת זאת, הן תזכורת לכולנו: לנסות להוסיף לעשייה היומיומית שלנו – בבית, בעבודה, בכביש ובכל מקום – רוך, חיוך ונעימות.

ההספד של המלצר

עשרות אלפים ליוו אתמול בצהריים למנוחות את הרב שמעון בעדני, שנפטר בגיל 94. אבל את הדברים הכי מרגשים אודותיו שמעתי ממקור מפתיע. בערב, באירוע שהייתי בו, ניגש אלי המלצר, יוסף, והתחיל לספר לי על ההיכרות איתו. רשות הדיבור ליוסף:"חזרתי עכשיו מההלוויה, בקושי הספקתי להתארגן לעבודה וקצת מוזר לי להגיש פה מנות. חשוב לי שיידעו שהרב היה צנוע ועניו, וגם בגיל מבוגר הלך תמיד להתייעץ. גם כשכבר היו לו עשרות אלפי תלמידים בארץ ובעולם, הוא עדיין חיפש אנשים חכמים יותר ממנו כדי לשמוע את דעתם. זו תכונה מיוחדת מאוד".

כשיוסף הגיע שוב לשולחן, עם המנה העיקרית, ביקשתי לשמוע עוד: "אנחנו בתקופה שבה לפעמים יחסי הציבור גדולים וחשובים יותר מהעשייה. לרב בעדני לא היו 'דוברים' ו'מקורבים'. הוא ממש סירב לזה. היה לו טלפון אישי ולפעמים גם בזמן שהוא למד הטלפון היה לידו, כי אולי מישהו יצלצל. אני אישית יודע שמי שצלצל – הגיע ישר אליו, בלי שום מזכירים. הוא היה יכול לעצור את הלימוד כדי לחזק בטלפון אלמנה שהיה לה קשה, ואז מייד לחזור ללמוד.

"התפרסם היום וידאו שלו מתקופת הקורונה והסגרים, עומד בכניסה לבית הכנסת ובוכה. כולנו הצטערנו שהכול נסגר, אבל לו, שהיה מחובר מאוד לתורה ולתפילה בציבור, היה קשה במיוחד. אז הוא פשוט נעמד בכניסה לבית הכנסת, והתפלל שם בדמעות.

"ועוד דבר שאמרו בהלוויה: הוא תמיד היה איפה שצריך אותו. אם התקיים אירוע גדול עם המון אנשים, הוא הבין שכנראה לא כזה חשוב שהוא יילך לשם. אבל אם הוא שמע שיש שמחה או חלילה הלוויה בלי מספיק קהל – לשם הוא מיהר. זה הפוך מהטבע של רובנו, אבל הוא לא חיפש איפה יהיה יותר מכובד, או איפה יהיה יותר כיף. הוא בדק היכן הוא יכול להועיל יותר".

תודה, יוסף, על ההספד המאולתר הזה. לזכרו.