אפרת ברזל באחד הסיפורים המרגשים שקרו לה. "אני חייבתי את עצמי להתקשר אליך"

אני לא בטוחה שאי פעם היה או יהיה לי לספר סיפור מרגש יותר מזה.

בעצם, למה אני סוגרת לעצמי אופציות?

יוצר האדם גדול כל כך, שדרכו להביא אל חיינו הפתעות היא מהיצירתיות ביותר שיש. זה הוא שכותב עבורנו את הסיפור. עדיף שלא נתערב לו.

כמה מאיתנו חיים בדיוק את התסריט שתכננו לעצמנו?

מי שחי כך שיצביע, ואיזה יופי לו, לבריאות, למה לא. אבל רובנו עברנו באדום בהרבה צמתים בחיינו, שהיוו תפניות שלא ידעו לכתוב טובי התסריטאים בעולם.

לפעמים בעלי אומר לי, בקטע של מחמאה (אני מקווה), "אם לא את, אני הייתי היום חילוני, גר בצפון תל אביב, עם ילד וחצי שלא מדבר איתי כי את מי מעניינים ההורים. היה לי בטח חתול בשם קוקי, וכלב בשם תוקי.

"אם מישהו היה אומר לי בתיכון שאני אהיה חרדי בני ברקי, עם גדודי ילדים שבאים לשבת ושואלים אם אמא עשתה לסעודה ראשונה פטריות חמות, הייתי שואל אותו אם יש לו עוד בדיחות טובות לספר במופע הסטנדאפ שלו".

אז אני חוזרת בי, זה אחד הסיפורים המרגשים ביותר שקרו לי, אני אספר אותו תיכף, ובאותה נשימת הודיה כבר אבקש מהסיפור הבא, "בוא אלי סיפור נחמד, שב אצלי על כף היד, תן לי לכתוב עליך, שב, תנוח, אל תירא, ותמשיך בדרכך".

זה היה יום חול לפני שלוש שנים. שעת צהריים.

הטלפון הנייד מצלצל. בצד השני קולה של אישה, נשמעת צעירה יחסית, מרוגשת, לא דתיה. אני עולה על זה ברגע.

היא שואלת אם אני פנויה לדבר, ואני אומרת לה שכן.

"עשר שנים נמנעתי מלהתקשר אליך, אבל כרגע אין לי ברירה".

ככה התחילה השיחה.

כבר נשמע לי מענין.

"הייתי אז לפני לידה. הרופאים הסבירו לי שלתינוק שלי תהיה בעיה בריאותית לא פשוטה, והם המליצו לוותר על כל הרעיון. אני הייתי איתם לגמרי. הם היו הגיוניים מאוד, הסבירו סיכונים, סבל. הסכמתי מראש והלכתי איתם בדרך ההגיונית הזאת.

"אחותי היתה באותה תקופה באיזה ארגון שנתן שיעורי יהדות. היא הכירה אותך משם, ואמרה לי שהיא צלצלה אליך, סיפרה על המצב הרפואי, וביקשה ממך להיפגש איתי".

"אני מתנצלת", עניתי לה, "אני לא זוכרת שיחה כזו, גם ככה אין לי כרטיס זיכרון, כל מה שאני צריכה אני שואלת את חברתי, מנוחה. אצלה מונחים כל התאריכים, הימים, והמקומות, זה קל לה, המח שלה בנוי אחרת, כל אחת מאיתנו עושה את מה שהיא טובה בו. אני מתנצלת, אני לא זוכרת".

"לא משנה", היא ממשיכה, "רק תקשיבי, כי אני חויבתי לעשות את השיחה הזאת עכשיו".

"מי חייב אותך?", הסתקרנתי.

"אני, אני בעצמי", היא ענתה.

שתקתי והמשכתי להקשיב.

"בקיצור, אחותי צלצלה אליך. את הסכמת לבוא לדבר איתי, ואני מצידי לא רציתי. בסופו של דבר אחותי שכנעה אותי, וקבענו איתך במסעדה קטנה ברמת חן.

"את הגעת. אני הייתי עם פרצוף חמוץ, לפני החלטה לא פשוטה בחיי.

"את הגעת עם תינוק מתוק על הידיים, עטוף במנשא כחול אלסטי, צמוד אליך, הסתכלת עליו בהרבה אהבה. הוא היה ילד טוב, וכל הפגישה ישן, חייך, נרדם, חייך.

"ניסית לשכנע אותי שמעבר לכל, יש מי שמחליט גבוה יותר על חיינו. ניסית לתת לי תקווה, ואמרת שתקחי אותי לרבנית מיוחדת בבני ברק, אמרת שהיא תברך אותי ושבעזרת ה' יהיה בסדר.

"ובאמת נסענו אל הרבנית הזו, הרבנית קניבסקי זצוק"ל. את אמרת לה משהו באוזן, ונכנסנו, והיא בירכה אותי.

"והלכתי הביתה.

"וזהו.

"את היית מדי דתיה לי, והרבנית הזאת היתה מדי צדיקה לי, כל המילים שלכן לא הסתדרו לי.

"הייתי באנטי על שתיכן.

"אבל משהו בי, כנראה בכל זאת קרה.

"בסופו של דבר ילדתי את התינוק שלי. הוא היה יפה ומקסים, בריא ומתוק. החלטתי ברגע שראיתי אותו, שאני אקרא לו בדיוק בשם של התינוק שלך, שבא איתך לפגישה שבכלל לא רציתי לבוא אליה, ברמת חן.

"לא רציתי להתקשר אליך כשהוא נולד כדי לספר לך.

"נדרתי נדר עם עצמי, כשראיתי כמה שהוא מושלם, שכשהוא יהיה בן עשר, זה היה נראה לי כל כך רחוק מביצוע המשימה, עשר שנים, זה הרבה, אני אתקשר להגיד לך תודה. הוא הדבר הכי מדהים בחיים שלי.

"אז אין לי ברירה, היום, בדיוק היום, הוא בן עשר. והנה אני מתקשרת להודות לך".

בכיתי. גם היא.

השבוע, אחרי שלוש שנים נוספות מהשיחה המרגשת הזאת, קיבלתי הזמנה לבר המצווה שלו. אני הולכת, בעזרת ה' כותב התסריטים ומספר הסיפורים שעושים עבורנו את החיים.