משנה שם – משנה מזל: הדברים השמחים שבתוך המציאות המורכבת

אתחיל מהשורה התחתונה: חזרתי לשם נעורי, ומעתה שם המשפחה שלי הוא: רובינשטיין.

כשקיבלתי את ההחלטה להתגרש, נושא שינוי שם המשפחה עלה בי פה ושם, אבל לא הציק לי. אמרתי לעצמי שכשאגיע לגשר – אחצה אותו. לא היה לי דחוף לשנות, בוודאי ובוודאי לא כשיש לי עסק עם שם טוב כל כך, ב"ה, שאף על פי שיש לו שם משלו, בשם "סוויטש", עדיין הוא מזוהה בשמי המלא.

אלא שאירוע אחד, לכאורה קטן, שאירע בחודש האחרון, גרם לי להבין שחבל על כל מחשבה שלא מתמקדת בילדי ובי בלבד, והבנתי שאני רוצה להתנתק לגמרי.

ומכאן עלתה גם ההרגשה הלא נוחה לשאת שם משפחה שהוא כבר לא חלק מחיי.

למעשה, לא הייתי עושה דבר כדי לשנות את שם המשפחה, בוודאי שלא לחכות חצי שנה בתור למשרד הפנים, אלא שתור שקבעתי כבר לפני חצי שנה כדי לחדש את הדרכון נקבע לי לחודש זה, ורק ערב קודם לכן הבנתי שבעצם יש לי הזדמנות לשנות את שם המשפחה בתעודת הזהות.

וכך עשיתי.

יום לאחר מכן ישבתי עם טובי, הבכור שלי בן ה-12, לשיחונת. אמרתי לו שהחלפתי את שם המשפחה שלי, ומעתה אני חוזרת לשם רובינשטיין. הוא הגיב בבהלה: "אני לא מרשה לך להוריד את השלט שעל הדלת!". מיד הרגעתי אותו שאין בכוונתי לעשות את זה עד שכל הילדים יתחתנו. זה הבית שלהם, ושם המשפחה שלהם נשאר, ואין לי שום בעיה עם זה.

רק כשהוא הבין שלהחלטה שלי לא תהיה השפעה כלשהי עליו, הוא נרגע ואמר לי "יש לי רעיון: את יכולה להוסיף שלט נוסף על הדלת, עם שם המשפחה שלך!".

שמחתי שהרעיון הגיע ממנו.

גם עם לאה שלי, שחגגה 10 לפני כשבוע, ישבתי להסבר קצר.

גם היא חששה על השלט שעל הדלת, וגם היא קיבלה את ההבהרה שדבר לא ישתנה בחייהם.

יותר מזה, כשמסרתי שרשרת לתיקון וילדי לא היו איתי, מסרתי בשם המשפחה החדש.

כשהייתי בקופת החולים עם אחת הבנות שלי, השתמשתי בשם "הרגיל", כדי לא ליצור דיסוננס ותחושות לא נעימות.

כעת אני אמורה לשנות את שם המשפחה בכל כך הרבה עניינים, ואני מניחה שאעשה זאת בקצב שלי, ובעיקר בנושאים שאני מרגישה שהם בעדיפות ראשונה. אחד מהם זה כאן, בדיוור השבועי ובכל מה שקשור לעסק.

לכן מעתה, תראו את שם המשפחה החדש, או גם את החדש וגם את הישן, או תראו רק את השם הפרטי מופיע, ועכשיו תבינו למה.

וכשאתם ממליצים הלאה, תוכלו להשתמש באיזה שם שתירצו. בסוף, אני מאמינה, כמו כל שינוי, גם השינו הזה יקרה במלואו.

אני רוצה לקוות שעם החלפת השם, ייכנס "מזל" אחר. בינתיים, גם בלי השם החדש, אני מרגישה שאני נושמת, רגועה רוב הזמן (תחושה חדשה מאד בחיי!), הורדתי הילוך בהרבה מאד נושאים, אני פנויה להקשיב למה שעולה בתוכי ולאפשר לכל מה שעולה מקום.

הפסקתי לכבות שריפות.

כן, יש התמודדויות. והעובדה שיש גט לא קשורה בכלל לכל שאר העניינים שעדיין פתוחים, שקשורים למזונות ולרכוש (כיום יש בתי דין שקודם כל עומדים על כך שיהיה גט ורק אחר כך כל השאר, על מנת למנוע עגינות), אבל הם נעשים בשעות בהן הילדים כבר ישנים, כשאני לא נוגעת בענייני עבודה ומתפנה כל כולי לבית.

הפסקתי להיות לוחמת אש, והלוואי בקרוב אפסיק גם להיות לוחמת בכלל.

הרבה דברים שלא האמנתי שיקרו – קורים בשבועות האחרונים, רובם טובים. אחד מהם, משמעותי מאד, אפילו בגדר הגשמת חלום של ממש, ואני נושמת את ההגשמה הזו כל יום. משתעשעת במחשבה שעד לא מזמן החלום הזה היה בלתי אפשרי. נכנסת למיטה ואומרת "מזמור לתודה" ומזכירה לקב"ה שאני מתרגשת מהטוב שאני מרגישה. והלוואי בעוד כמה שנים אוכל לשתף את העוקבות והעוקבים שלי מה היה החלום הזה שמוכיח שהקב"ה אף פעם לא טועה, וכל פיפס פה על האדמה היה מחושב הרבה קודם לכן בשמים.

חוזרת להרגיש בדיוק את התרגום של שם המשפחה "רובינשטיין", באידיש: אבן יקרה.

בימים אלו אני מכשירה מזכירה חדשה למרכז שלי, ואחרי שהיא תיכנס לעבודה אני מקווה לחזור לפרויקטים שהפסקתי באמצע, כמו "שיחות סוויטש" (פודקאסט בענייני שינויים) וחלום אחד גדול מאד שכל אחת ואחת שקוראת אותי תרוויח ממנו.

הלוואי שאזכה גם לזה.

אגב, רגע לפני סיום הפוסט אני מבינה משהו נוסף: כתבתי שהפכתי ללוחמת אש במובן הכי פשוט של המילה, וכל הכוחות והיכולות והאנרגיה שלי הופנו לטיפול בה, ואני מבינה עוד יותר איזה פלא זה ועד כמה לא מובן מאליו בכלל שעם הטירוף הזה גם הבאתי לעולם 4 ילדים, פתחתי עסק שהתרחב וגדל עוד ועוד, ושאני איפה שאני היום מבחינה מקצועית ועסקית!

תודה, ה', על הגנטיקה והחינוך של ההורים שלי, שלימדו את כולנו, כל שמונת ילדיהם, לשים בראש הערכים שלנו: אמונה, נחישות, התמדה, חתירה קדימה, מוכנות לעבודה קשה ומאומצת, והערכה לכל מי שמוכן לעבוד קשה (בכל זאת, "קשה" ופולנים זה מילים נרדפות, הלא כן?).

שניהם אנשי עמל שגם בגילם המאוד לא צעיר (תחשבו לבד...) ממשיכים לעשות ומתעקשים "לעשות לבד!" כל מה שרק אפשר, אף על פי שהם לגמרי יכולים וצריכים להיעזר באחרים.

והנה, אני חוזרת לשאת את השם שלהם בגאווה לא מבוטלת. הסיבות לא שמחות, אך אני מתמקדת בדברים השמחים שקורים כתוצאה מהסיבה הלא שמחה.

איתך, גם בשם החדש-ישן.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן