איך אפשר לסרב לבקשה של ילד קטן? הרפו ודעו

לקראת אחד החגים השנה, הבטחתי לעצמי ללכת דווקא לאותה שכנה. אותה אחת שהייתי מוכנה ללכת לכל השכנות שבעולם בשמחה – העיקר לא אליה...

הבטחתי לעצמי שאני חייבת לנסות. אין מצב שגם הפעם היא תתעצבן, הרי למה שתכעס אם אביא לה ערכה מכובדת לפני החג?

לפני שיצאתי למשימה, הסברתי בבירור לבתי, שלא תהיינה אי הבנות: תפקידה במערכה הוא לשמור על הקטנים שלא יצאו ויפריעו במהלך השיחה עם השכנה. לא חסר לי שתצעק עד כמה "הרעש והבלגן שהבנים שלכם עושים מוציאים אותי מדעתי".

אני דופקת בדלת.

"מי זה?", שומעת את קולה. לבי הולם... "את יכולה עדיין להתחרט, היא לא פתחה, סובי על עקביך, תחלקי לשכנות אחרות ערכות...".

והנה כבר נפתחה הדלת, ואיתה מגיע מבול: "עוד פעם את! מה את רוצה עכשיו? את לא מבינה שאני לא אוהבת 'דוסים', ולא משנה כמה שתהיי נחמדה? נמאס לי מכם!".

איזו קבלת פנים מבטיחה...

"זה רק ניסיון", אני מנסה להרגיע את עצמי, מדברת אל לבי: "יש לך מטרה – תגישי לה את הערכה. קדימה, את יכולה!".

והנה אני שומעת את עצמי כמעט לוחשת לה: "רציתי להעניק לך ערכת מתנה לכבוד החג".

"את לא שמעת מה אמרתי?", הפעם היא הרחיבה והוסיפה כמה תיאורים מעניינים ו"גילויים מרעישים" שסופרו לאחרונה בתקשורת על החרדים.

בדיוק בשלב הזה, בני הקטנים יצאו מהבית ונצמדו אלי.

העפתי מבט על בתי, ועל רקע צעקות השכנה "דיברנו" במבטים: "מה זה? לא קבענו משהו קודם?".

והיא עונה בחוסר אונים "הם יצאו בלי רשות, לא הצלחתי לשמור עליהם, הם כבר רצו אותך...".

אך פתאום התרחש טוויסט בעלילה.

בני בן ה-5 הבין לפי שכלו את המתרחש, וניסה לחלץ את אמו מהמצוקה אליה נקלעה. הוא לקח ממני את הערכה, ואמר לשכנה במבט מפציר: "אנחנו רוצים לתת לך מתנה לחג. קנינו במיוחד בשבילך - כדי לשמח אותך".

השתררה דממה. השכנה שתקה. גם אני.

אחרי הגילוי הנאות של בני, אומר את האמת, די חששתי מהתגובה. באופן כללי ילדים הם בין הדברים שהכי מרגיזים את הגברת.

אך אזרתי אומץ, ואמרתי בביטחון - "איך אפשר לסרב לבקשה של ילד קטן?".

היא הסתכלה עלי, ואז עליו, ושוב, וחוזר חלילה.

פתאום היא כרעה על ברכיה, ושאלה: "אפשר לתת לך חיבוק?". נראה לי שזו היתה הפעם הראשונה שהיא חיבקה ילד...

"תיקחי את הערכה?", בני שאל, "הזמנו אותה במיוחד בשבילך, כדי לשמח אותך."

"אתה יודע שאתה מרגש אותי? רק בגלל שהבקשה שלך נוגעת ללבי – אקבל את הערכה". ואלי היא פנתה ואמרה: "מדהים לראות ילד שרוצה כל כך להעניק".

מעניין שזאת היתה הפעם הראשונה, מזה שנים, שראיתי את האישה הזו נינוחה ונעימה.

הסיפור הזה הוליד בי את התובנה – מה שהביא את גילוי הניצוץ אצלה היה דווקא הילדים. כה חששתי שהיא עלולה להתעצבן מהם, והנה, הם אלה ששברו את המחסום. לעיתים אנו כה חוששות שהדברים ישתבשו ויצאו לא כפי שתכננו, ברור לנו שאנחנו "מבינות" הכי טוב כיצד העולם צריך להתנהל... ופתאום ה"פקשוש" מתרחש, ודווקא ממנו צומח פתרון שלא היינו מגיעות אליו לולי היינו משחררות את השליטה האובססיבית שלנו במציאות. כשמשחררים וזורמים עם רצון ה' - רק טוב צומח. "הרפו ודעו כי אנכי אלוקים" (תהילים מ"ו, י"א).