אני בת חמש, ואני מחליטה ה--כל בבית

ממה שהבנתי, אני מתמודדת עם התקפי חרדה. מהם ההתקפים אלה, ואיך אפשר לטפל בהם?

התקפי חרדה הם התקפים שמופיעים ללא סיבה ברורה, ובמסגרתם עלולים לחוש חרדה או פחד גדול, לרוב עם תחושות גופניות של עלפון, דופק לב מהיר ומורגש, הזעה, תחושת חום וסחרחורת, צורך לרוץ לשירותים ותסמינים נוספים.

זה יכול לקרות בבית, כשהולכים ברחוב, מתוך שינה, וזה יכול לקרות גם במקום רחוק. התחושה במהלך התקף חרדה מפחידה מאוד, ועלולה להיות מלווה בפחד ממוות ("אני מרגישה שאני הולכת למות"), משגעון ("מה קורה לי? אני משתגע?"), מחנק או מהתעלפות ("אין לי אוויר!") ואף בחשש (לא מציאותי, אגב) מהתקף לב, בגלל הדופק המהיר המורגש בעוצמה.

למרות התסמינים האלה, שאכן מפחיד לחוות אותם, אם אכן מדובר בהתקף חרדה ולא במצב רפואי אחר – המצב איננו מסוכן, ויש לו טיפול מצוין.

התקף חרדה ממוצע, מתחילתו ועד לשיא עוצמתו, נמשך לרוב בין שתיים לחמש דקות. בפרק זמן זה ההתקף מגיע ל"שיא", שאחריו נותרת תחושה לא נוחה, אם כי לרוב ללא התסמינים של דפיקות לב מואצות או קוצר נשימה. במקרים רבים, שיא התחושה הלא נוחה מקביל לשיא ההתקף, ואחר כך באה ירידה בעוצמת התחושות המאיימות האופייניות להתקף.

התקף חרדה הוא, למעשה, מקרה של "אזעקת שווא" של מערכת ההתרעה המצויה בגוף שלנו. מערכת זו מופעלת כשיש חשש לסכנה המאיימת על האדם.

התסמינים הגופניים שתוארו למעלה הם למעשה הדרך של הגוף להכין את עצמו לקראת התמודדות עם איום באופן של "לחימה או בריחה". מערכת זו של "הפעלת הפחד" כנגד מה שנתפס כאיום היא עתיקת יומין, היא חשובה ביותר להישרדות שלנו כבני אדם, ולכן היא רגישה מאוד.

הטיפול המומלץ בהפרעת פאניקה הוא טיפול פסיכולוגי ממוקד, בגישה התנהגותית־קוגניטיבית.

(אורלי סמירה, יועצת זוגית ופסיכותרפיסטית CBT)

* * *

מה עושים עם ילדה בת חמש שרוצה לקבוע הכול בבית? היא ממש מנהלת אותי. אם אומרים לה לא לעשות משהו, היא מסבירה למה כן צריך לעשות אותו. היא גם קובעת לאחים הקטנים שלה מה לעשות ומה לא, ורוצה שכולם יישמעו לה. אני מסבירה לה הרבה פעמים שהיא לא הקובעת כאן, יש לה הורים והם יקבעו הכול, אבל היא לא מבינה את זה, וממשיכה למשול ולנצח את כולם.

ילדה בת חמש ממשיכה לקבוע הכול בבית, אם מאפשרים לה לעשות את זה. אם נשמעים למרותה. איך אפשר להפסיק להישמע לה?

ודאי שלא בדרך בה אתם נוקטים. אתם מסבירים לה שלא היא הקובעת, אבל את אומרת שהיא ממשיכה למשול – אז היא מבינה מזה שהיא כן יכולה לקבוע.

מצד שני, אתם נלחמים בה. עצם העובדה שאת קוראת לזה "למשול", "לנצח", "קובעת" – זה סימן שאת מתייחסת לזה במונחים של מלחמה ולוחמה.

אני מציעה להפסיק להתנצח עם הילדה. להבהיר לה שכאן, בבית, אתם אומרים מה לעשות. במקרה שהיא פוקדת עליכם, אל תתייחסו לדבריה, אבל מצד שני אל תלחמו בה. חבקו אותה ואמרו: "זה לא מתאים לי עכשיו, חמודה", בצורה עניינית וזהו.

אפשרו לה להחליט בנושאים שבהם אתם יכולים לאפשר לה זאת, כי ילדה של כוח, צריכה לעשות שימוש בכוחה. היא לא מנצחת אתכם כשהיא קובעת. אתם עוד תיהנו מהיכולות שלה בעתיד.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)