אדוני היועץ, רק אל תיתן לי לחשוב!

"הייתי רוצה להיות מעורב פחות בכל מה שקשור לבית, אבל אני לא יכול. הילדים צריכים אותי, עלמה רוצה וצריכה שאני אעשה כל מיני דברים כל יום כל היום, ואני לא מסוגל ולא יכול להפסיק.

"הבעיה עם זה, שאני לא מרגיש סיפוק. כל מה שאני עושה, נעשה מתוך כורח המציאות והעול העצום הזה שלקחתי על עצמי בכך שהתחתנתי. אני מרגיש חנוק כפי שלא הייתי מעולם. סתם, רוצה חודש לנסוע לקריביים או לאן שהוא. יודע מה? לים המלח. רוצה להתנתק. מרגיש שעוד רגע אני כבר מת...".

יעקב ישב אצלי, מול עלמה, ולא הפסיק לדבר. סופסוף הם הגיעו לייעוץ שהוא רצה כל כך, והיתה לו מטרה אחת מול העיניים: חופש. ובשביל המטרה הזו, הוא עבד בכל הכוח בניסיון לגרום לי להצטרף אליו למאמצי השכנוע ומכבש הלחצים על עלמה. להסביר לה כמה זה דחוף, כמה החיים עלולים להיות גרועים יותר אם הוא ירגיש חנוק, וכו' וכו'.

ניסיתי מדי פעם לקטוע את דבריו עם שאלות על התחושות, המחשבות ומה שעובר עליו, ולנסות להגיע קצת אל מאחורי הקלעים של צורך החופש האדיר הזה. רק לנסות להבין קצת. לא לשכנע או להניא אותו ממשהו. אבל ללא הצלחה.

יעקב אפילו התרעם על עצם השאלות שלי: "אתה רואה? אתה רוצה שאני אחשוב, שאומר לך כל מיני דברים על עצמי, ואין לי כוח! לא רוצה לחשוב! רוצה חופש. ח-ו-פ-ש!".

האמת שהבנתי אותו.

החיים שלנו לא נותנים מנוחה. אשתי מגדירה את זה כמו להיות בגד במכונת כביסה שמתגלגלת ומתגלגלת, ועד שאתה מנסה לראות משהו ולקחת נשימה, הסיבוב הבא כבר יצא לדרך.

התחושה הזו נובעת מהמון סיבות. ילדים, עבודה, מצב בריאותי, משפחתי, חברתי, אירועים משמחים שמלחיצים נורא.

הבעיה הגדולה היא שכל עוד אנחנו נמצאים בתוך הלופ הבלתי נגמר הזה, אנחנו עדיין נהיה בלחץ, לא רק כשנחזור מהחופשה, אלא אפילו תוך כדי.

נסו לנתק טלפונים ולטוס לשוויץ לכמה ימים כאשר, לצורך הדוגמא, קרוב משפחה מדרגה ראשונה שוכב בטיפול נמרץ נלחם על חייו. נראה לכם שתצליחו להשתחרר? אני לא מכיר אנשים כאלה. ויודעים מה? אנשים שיודעים להתנתק מהכל וליהנות מהרגע, יעשו את זה גם בלי סקי באלפים, ולא ירגישו את המחנק הזה שיעקב מדבר עליו.

יעקב נאחז בחופשה שלו בכל כוחו, ואין דרך להגיע אליו.

עלמה, לעומתו, יושבת שם בשתיקה, כשמידי פעם היא עושה לי מין תנועה כזו עם היד שמצביעה על יעקב, בליווי פרצוף כזה שאומר: "תראה עם מה אני צריכה להתמודד". היא כאילו אומרת לי: אני לא צריכה להסביר לך, אתה רואה בעצמך שאני חיה עם בנאדם לא שפוי.

רגע, רגע. ככה היא חושבת? למדתי עם הזמן לא לסמוך על אינטואיציות שלי ופרשנויות ל-"מה אנשים חושבים", ופשוט לשאול.

"אתה רואה בעצמך עם 'מה' אני מתמודדת פה". "מה"... חשבתי לעצמי. כאילו מדובר באיזו תופעת טבע או חפץ. ניסיתי לשמור על שיווי משקל ולא לצאת מאיזון לטובתו של יעקב. "איך את מתמודדת עם הרצון הזה של יעקב? יש לך לדעתך איזושהי דרך לעזור לו?", שאלתי בכנות.

"אתה באמת שואל? תראה אותו. אדם חסר אחריות שלא מבין מה זה אומר להיות בעל ואבא, שכל היום רק מתלונן על כל הרמת אצבע שלו בשביל הבית. לי יש איך לעזור לו? הוא תינוק בן שש עשרה שלא גדל. באתי אליך כדי שאתה תעזור לו".

בשלב זה לא יכולתי שלא להשתמש שוב בכלי המדהים שפיתח ארווין יאלום (פסיכיאטר ופסיכותרפיסט), ולשתף לעלמה את התחושות שהיא מעוררת בי.

"תשמעי, עלמה. אני אדם מהצד, שמכיר אתכם בסך הכל חצי שעה. אין לי דעות קדומות עליך, ואני לא מחפש להקניט או משהו. אני רוצה לשתף אותך שכשאני מדבר איתך על המצב בבית, צורת ההתבטאות שלך והחשיבה שלך על יעקב, מעוררת בי אנטגוניזם די רציני, ואני מתקומם על כמה דברים בדבריך". עצרתי לרגע וראיתי שהיא לא נעלבה יותר מידי, אז הנחתי שאפשר להמשיך: "אני אומר לך את זה בשביל לנסות לברר איתך אם יוצא לך להיתקל בתחושה הזו, שאת מעוררת התנגדות באנשים - חוץ ממני? אולי אפילו עם יעקב?". זו אחת השאלות החשובות בטיפול, שתמיד מביאה תוצאות. אילו תוצאות? המתנתי לתשובתה המנומקת.

"טוב, עם יעקב זה ברור שאני מעצבנת אותו. הוא רק רוצה לברוח. אז מה רצית? שהדיבורים שלי לא יעצבנו אותו? אבל האמת שיש משהו במה שאתה אומר לגבי צורת ההתבטאות שלי, שקיבלתי הרבה הערות בחיים על כך שאני ישירה מאוד (אוהו, אנשים סביבה היו עדינים...) ולא מתחשבת כשאני אומרת את הדעות שלי".

יעקב היה חייב להוסיף: "אם היית אומרת את דעתך, מילא. אבל את מבזה! את מקטינה ומגמדת את הסביבה שלך. זוכרת את דודה חיה, איך היא נעלבה ממך?". כאן אני התערבתי. "יעקב, בוא לא נערב דודות, בוא תדבר על עצמך. אתה מרגיש שהיא מקטינה אותך?".

זו אסטרטגיה טבעית ואינסטינקטיבית לדבר על הפגיעות של הדודות במקום על המקומות הרגישים שלך. וזו גם אסטרטגיה טבעית, ואפילו בלתי מודעת, לדבר על החופש שלך בקריביים במקום על הצורך שלך בכבוד ובהערכה מאשתך. אבל את זה השארתי לו להבין לבד...

* * *

דיברנו עוד כעשרים דקות, עד שקטעתי את המפגש ויצאנו מהורהרים על החיים.

יעקב כבר לא היה סגור על הנופש, והתפנה לחשוב מעט איך הוא מנסח את הצורך שלו בכבוד ובהערכה. זה היה חדש לו.

עלמה הרהרה בדרך הדיבור שלה ובביטויים בהם היא בוחרת להשתמש, ובעיקר ניסתה להבין איך היא תנסח את ההיעלבות שלה מכך שיעקב רוצה לברוח, במקום לשבת מולה ולדבר איתה על זה שהוא אוהב אותה, ולא מראה לה את הצורך שלו בלקבל ממנה הערכה ואהבה חזרה. היא יודעת שהיא עלולה להאשים אותו ולשרוף את ההתחלה של המחשבות הבונות שיש להם עכשיו.

ואני יצאתי מהורהר על כמה השינויים הקטנים הללו בניסוח ובמחשבה יכולים לשנות חיים, ואיך אני מיישם קצת מהתובנות הללו בחיי הפרטיים.

התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שאנחנו צריכים לדבר.

בכל זאת, היא מתלוננת על "מכונת הכביסה" של החיים, ולא באמת התייחסתי לזה.

בהצלחה לכולנו!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C.