"במתימטיקה ואנגלית אין אצלנו פשרות" – אבל מה עם להיות בן אדם?

השבוע בית הספר שלי יקיים אספת הורים. נזכרתי איך לפני כמה שנים, בבית ספר יסודי אחר, ישבתי באספת מול זוג הורים של תלמידי כיתתי (כיתה ו'), שהיה חשוב להם מאד לדעת כמה הילד שלהם קיבל במבחן במתמטיקה.

אבא שלו, שהציג את עצמו בתור ראש צוות בחברת הייטק מוכרת וידועה בע"מ, הדגיש בפני בגאווה לא מוסתרת שמכיתה ג' הוא לא זוכר ולו פעם אחת שבה הוא קיבל במתמטיקה פחות מתשעים וחמש.

"למעשה", אורו עיניו ונצצו בהתלהבות, "אין אצלנו במשפחה מישהו שאין לו מוח ריאלי. זה בגנים שלנו" סיים עם חיוך של מנצחים כמוהו מייצרים ככל הנראה רק בחברת הייטק הידועה והמוכרת הזו בע"מ.

לאחר מכן החרתה-החזיקה אחריו אשתו ש"כל הילדים שלנו נשלחים ל'סאמר סקול' בלונדון וארצות הברית. הילדים יודעים שהם יכולים לפשל בכל מיני דברים, אבל אין, במתמטיקה ואנגלית אנחנו לא רואים בעיניים. בזה הם יתנו את הנשמה שלהם. אי אפשר להצליח היום בעולם בלי מתמטיקה ואנגלית".

אחרי הסקירה במתמטיקה ואנגלית, שהוציאה את ההורים האלו מאושרים ומרוצים, הם ביקשו ממני סקירה מהירה גם בשאר המקצועות: "תגיד", הסתלבט איתי האב, "שאיפה למצוינות היא מגרעת? כי אם כן אנחנו ממש גרועים..."

וכך עברתי ציון אחרי ציון, בתורה ובלשון ועברית, ועשיתי נחת להורים המאושרים שהוקירו את גורלם הטוב שהועיד להם בנם.

מתוך שמונה דקות של פגישה נשארו לנו עוד שתיים, כאשר מבחינתי הפגישה עדיין בכלל עוד לא התחילה.

כחכחתי בגרוני ואמרתי להם:"אחרי שעברנו על כל הציונים שלו, אני רוצה ברשותכם לדבר קצת חינוך. אתמול בטיול השנתי ייעדנו שקית אשפה שתאסוף את כל הפסולת של כל הכיתה. השקית הזו עוברת מתלמיד אחד לשני למשך עשר דקות. בכל פעם שביקשתי ממנו לאסוף את האשפה הוא התחמק באלגנטיות ובחיוך והעביר את השקית לחבר אחר. כל החברים בכיתה אספו את השקית חוץ ממנו".

אמא שלו חייכה ואמרה לי: "כן, אני מכירה את זה. ככה הוא. גם בבית הוא מתחמק מעבודות הבית. אנחנו מנסים ללמד אותו".

הסתכלתי על אביו בניסיון להבין איפה הוא בכל הסיפור, אבל הוא היה עסוק בכלל בסמארטפון שלו. בטח קיבל הודעה ממש חשובה מחברת הייטק שלו.

לאחר מכן נשארה לי עוד חצי דקה. התלבטתי אם לפתוח נושא חדש ולספר להם איך שהילד המצטיין שלהם לא מפסיק לרדת על תלמיד אחר בכיתה שלי. איך שהוא דורס אותו ומשפיל אותו בפני כל הכיתה, ומבחינתי מדובר במעשים שלא יעשו. אבל הם כבר התכוננו ללכת, והתנצלו כי הם "ממש מההרים".

קבענו שיחה טלפונית, וסיימתי את הפגישה איתם בתחושת תסכול מטורפת.

ידעתי שבעולם שפוי הייתי מפסיק את השיחה אחרי שלוש דקות ואומר להם: תסלחו לי! אבל אני, מחנך בישראל, מצהיר בזאת שהרבה הרבה לפני מתמטיקה ואנגלית מעניינות אותי המידות של הילד שלכם. ההתנהגות שלו בכיתה. השאלה האם הוא נהפך לבן אדם, ל"מענטש", או לא. וזו גם השאלה שאמורה לעניין אתכם, כן, הרבה לפני הציונים המדהימים שלו במתמטיקה באנגלית בעברית ותורה.

הייתי אומר להם שהמתמטיקה לא תגרום לילד שלהם לעצור טרמפ בחורף לאדם שעומד בתחנה ומחכה שרק יראו אותו כמו שהאנגלית הטובה לא תגרום לילד שלהם לראות את הנשמה של הילד הדחוי.

מאז השיחה הזו, אני משתדל בכל אספת הורים להקצות מקסימום שלוש דקות למעבר על ציונים, ובכל השאר לדבר עם ההורים על איך הילד שלהם גדל להיות בן אדם, ומה החשבון של הלב שלו.

הורים! ציונים במתמטיקה ואנגלית תוכלו גם לשמוע בטלפון. תשאירו את הזמן היקר עם המחנך להתעניין ולדעת אם הילד שלכם מרים את הכיסא בסוף היום.

כי התואר הכי חשוב שהוא יוכל להשיג לעצמו הוא לא תואר ראשון או שני.

התואר הכי חשוב הוא התואר "בן אדם".