איך מחנכים ילדים בדור שבו אסור להעניש? הרבנית ימימה מזרחי בתובנה משנה חיים

פרשת וארא היא פרשת המכות,

פרשת הנו נו נו.

הקב"ה מחטיף מכות לרעים

ופרעה? הוא לא לומד!

פרעה כל הזמן מקשה את ליבו.

כשאנחנו לומדות את הפרשה הזאת,

אנחנו צריכות לשאול את השאלה:

מה קורה עם המכות?

הרי אסור היום להכות.

אילו פרשת וארא הייתה מתפרסמת כיום,

היינו צריכים לעבור וועדות חקירה בינלאומיות.

מכות הן כבר לא באופנה.

בצדק! פעם היו מכים ילדים,

אבל היום זה כבר לא עובד.

הפרשה מתחילה כשהקב"ה אומר כך:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק

וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי,

וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

ורש"י מפרש:

חֲבַל עַל דְּאָבְדִין. איזה דור

היה לי פעם, דור האבות.

נודעתי אליהם בשם ש-די,

שם קשה,

והם לא שאלו אותי: לָמָה הֲרֵעֹתָ?

כמו שאתה, משה, שואל.

הם לא שאלו שאלות.

הם עקדו את הילד כשביקשתי.

קיבלו פקודה ועשו אותה.

אבל אני מבין, אומר הקב"ה כביכול,

שעכשיו זה דור אחר.

מה שהתאים לפעם לא מתאים לעכשיו.

חֲבַל עַל דְּאָבְדִין.

אולי פעם היינו יכולות להשליט

משמעת בקלות.

היום זה כבר משהו אחר לגמרי.

מכה – הס מלהזכיר.

מילה – אמא, צילקת אותי לכל החיים. 

זהו, כבר אי אפשר.

אז איזה אמצעים יש בידנו כיום

כדי להציב גבולות לילדים?

מה הורים יכולים לעשות היום מול חוצפה?

איזה תפקיד היום יש לענישה?

כלום ושום דבר, אפילו לא הרתעה.

הרי כל המומחים אומרים לנו

כמה אסור להעניש.

כמה מילים רעות יכולות לפצוע.

והם לא אומרים סתם. זה נכון.

אז מה כן עושים,

כדי לא לגדל דור שאנחנו נפחד ממנו?

כדי לענות על השאלה הזאת

אנחנו צריכות להבין את ההבדל

בין אֶת לבין אֶל.

זה הבדל מאד דק,

ולא מדברים עליו מספיק.

כשהקב"ה מדבר על אברהם אבינו,

על הדור ההוא של פעם,

הוא אומר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה

אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'.

שימו לב לדיוק: יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו.

ובפרשה שלנו,

כשה' שולח את משה ואהרון,

כתוב: וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בדור האבות: "יְצַוֶּה אֶת".

בדור מצרים: "וַיְצַוֵּם אֶל".

ההבדל ענק: בדור האבות,

אבא יכול לצוות את בניו.

יש היררכיה:

אני האבא, אתה הבן,

תעשה מה שאני אומר לך.

אבל עכשיו זה דור אחר, הקב"ה אומר.

את משה ואהרון הוא מצווה אל בני ישראל.

"לצוות אל" זה לומר,

אתם צריכים להגיד לילדים שלכם:

אנחנו צוות. אני ואת יחד.

אני רוצה שלך יהיה טוב

ואת רוצה שלאמא יהיה טוב,

בואי נעבוד בצוות.

במילים אחרות, תתגעגעו עד מחר

למציאות של פעם, שהיינו אומרות פקודה

והילדים היו מצייתים.

זה כבר לא קיים.

כיום עבודת החינוך היא אחרת.

אז איך נהיה צוות עם הילדים שלנו?

שלמה המלך אומר בספר משלי:

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ.

אנחנו רגילות לקרוא את הפסוק הזה במשמעות הישנה:

שבט זה מקל

ומי שלא מחנך את בנו בעזרת המקל,

בעזרת ענישה,

ישנא את מה שיצא מהילד הזה.

אבל השבוע הזה מפגיש אותנו עם בעלי המוסר המופלאים

הרב אליהו דסלר,

בעל התניא

והרב שמשון רפאל הירש,

שהיארצייט שלהם השבוע.

והם יאמרו: נכון,

ההתחלה של הפסוק היא

"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ".

ומה ההמשך – וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

הנה, זו השיטה החדשה.

שיטה שנקראת אהבה – ומוסר.

מה הכוונה?

אם את כל הזמן מרעיפה אהבה אהבה ואהבה,

רק מאור פנים ומאור פנים,

אז כשאת כבר רוצה להוכיח ילד,

פתאום הדבר הטוב הזה מוּסָר ממנו;

היי, אמא לא מחייכת אלי היום!

.

זו התוכחה הכי קשה לביצוע,

תוכחה שמכריחה אותך כל הזמן לאהוב,

כדי שלכשהאהבה הזאת תהיה מוּסרת ממנו פתאום,

הוא יגיד: לא שווה לי להפסיד את אמא ואבא

בשביל השטות הזאת שאני רוצה לעשות עכשיו.

קוראים לזה: שֵׁבֶט.

אנחנו מתקרבים לשבת מברכין של חודש שְׁבָט.

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ –

אל תחסכו מהם את השֵׁבֶט,

את האחדות הזאת שלנו: אמא, ילדים, אחים.

שלא ירצו להיות מחוץ לשבט, חלילה.

בהדלקת הנרות של השבת הקרובה צריך להתפלל, ממש,

את התפילה של שבת מברכין שבט:

אנחנו רוצים שהם ירגישו שייכות לשבט!

שהם יאהבו את השבט!

שלא ירצו שהשבט הזה יחסך מהם.

שנזכה למלא את הבית באהבה.

בתודעת שבטיות שיש רק למשפחה.

וכשילד או ילדה ירצו לעשות משהו שלא עושים,

הם ידעו לומר לעצמם: אני לא יכול.

אני לא יכול לחסוך מעצמי את אהבת ה',

אני לא יכול שהאהבה תוסר ממני.

אני חלק משבט נפלא.

כך מצווים אֶל.