סיון רהב מאיר: המסר של הרמטכ"ל היוצא, אביב כוכבי

יש אנשים גדולים מהחיים. השבוע, באזכרה לקרובת משפחתנו נעמי רוטנברג, שבהחלט הייתה אחת כזו, שמעתי הגדרה שיכולה לעזור לנו להתקרב אליהם. וכך סיפרה כלתה: "חמותי חיה את החיים. אני, לעומת זאת, מרגישה שאני רצה את החיים, אבל היא, היא חיה. הייתי איתה פעם במטבח כשהיא חתכה ירקות לסלט. היא באמת התפעלה ונהנתה מעגבניות השרי, מהצבעים של הפלפלים. עמדתי שם ואמרתי: וואו, היא לא רצה את החיים, לא רצה ממשימה למשימה, אפילו אם זו רק הכנת סלט – היא פשוט שם, שמה לב לכל פרט. ואם היא ערכה את השולחן, או הציעה את המיטה, או שמעה הרצאה – בכל המקרים היא פשוט חוותה את זה.

אף פעם לא ראיתי אותה ממהרת. למה למהר? עושים תמיד את מה שצריך לעשות עכשיו. אם היא דיברה בטלפון עם מישהו – היא באמת הקשיבה. התחושה הייתה שהיא איתנו, בכל החושים. מהדלקת נרות שבת ועד לקניות במכולת. הדברים הכי קטנים וגשמיים הפכו אצלה לרוחניים, כי היא חיה אותם במלואם. אם נלמד את זה – אולי נזכה גם אנחנו לחיות באמת".

שנזכה לחיות ולא רק לרוץ.

אביב כוכבי נפרד, עם מסר

הרמטכ"ל אביב כוכבי סיים השבוע 40 שנות שירות בצה"ל. הנה הזדמנות לצטט רעיון שלו. הפסקה הזו, מתוך הספר החדש "אחריך" שהוא פרסם אמש, יכולה להועיל לא רק לרמטכ"לים:"על שום מה רצח קין את הבל? משום שתרומתו לא התקבלה על ידי אלוקים. במילים אחרות, משום שלא קיבל הכרה. הכרה היא 'החמצן המנטלי' של האדם, והמניע הפנימי שלו.

"במפעל של חברת 'וסטרן אלקטריק' בארצות-הברית נערך ניסוי. החוקרים הגבירו עבור העובדים את עוצמת האור בשעות מסוימות, שינו את הטמפרטורה, את זמני ההפסקות והארוחות וכדומה. תפוקת העובדים גברה כמעט בכל מצב, דבר שהוביל למסקנה משמעותית ורבת השפעה: עצם תשומת הלב שניתנה לעובדים על ידי צוות הניסוי והנהלת המפעל – היא שגרמה להגברת התפוקה.

"לכל אדם יש צורך בסיסי בהכרה. ההכרה מזינה את הביטחון העצמי, האדם 'מזדקף' כשמתייחסים אליו, ואנשים שלא זוכים להכרה – דועכים.

"כמג"ד, נהגתי לשלוח על בסיס שבועי מכתבי הערכה בכתב ידי, ולא פעם גיליתי שתולים אותם על קיר הסדנה בחימוש או במשרד. כרמטכ"ל קבעתי לעצמי מנהג נוסף: לשוחח עם כל כוח שחצה את גבולות המדינה למשימה מבצעית, זמן קצר לאחר חזרתו מביצוע.

"הכרה באחר משמעותה זמן, הקשבה, תשומת לב, החזרת תשובה לבקשה, משוב, חיזוק והתעניינות. הכרה יכולה להיאמר, להיכתב והיא יכולה להסתכם גם במבט".

תודה, רב אלוף כוכבי. על התובנה הזו ועל 40 השנים האחרונות.

שני סקופים קדושים

נביא כאן שני משפטים קצרים אבל מהפכניים. השבוע, בכ"ד בטבת, חל יום פטירתם של שני ענקים רוחניים, שהשאירו מורשת עשירה, אבל אנחנו נלמד רק משפט אחד של כל אחד מהם.

הרב שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, נפטר השבוע לפני 210 שנים. בספר ה"תניא" הוא כותב את המשפט הבא: "נפש השנית מישראל היא חלק אלוֹהָ ממעל ממש". הוא מסביר שיש בנו שתי נפשות – נפש בהמית ונפש אלוקית. והנפש השנייה הזו, האלוקית, היא ממש חתיכה של אלוקות שנמצאת בתוכנו.

פרשנים רבים מתעכבים על המילה "ממש": האם אנחנו מבינים שזה ממש ככה, שיש בנו חלק קדוש ועליון? ואיך אנחנו נותנים לו יותר מקום בחיינו?

עכשיו אל הרב אליהו דסלר, שנפטר השבוע לפני 69 שנים. המשפט שלו לא עוסק בנפש שלנו פנימה, אלא ביציאה החוצה, לאנשים שמסביב, לזוגיות, למערכות יחסים: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה".

זוהי מהפכה: נהוג לחשוב שאם אנחנו אוהבים מישהו מאוד - אנחנו נותנים לו יותר. אבל האמת היא שככל שניתן יותר למישהו – כך נאהב אותו יותר. יותר השקעה ומסירות ואכפתיות, יוצרות קשר יותר טוב ומשמעותי. נתת – אהבת.

שנזכה ליישם את שני המשפטים האלה. לזכרם.

לנשום!

"זה זול, נגיש ומתגמל כל כך", כתבה לי הפסיכולוגית ד"ר מירי אבנרי. "הלוואי שהיינו מבינים עד כמה המשאב הזה חשוב, ועד כמה הוא יכול לשפר את איכות חיינו".

הסתקרנתי לקרוא על מה מדובר, ומירי המשיכה וכתבה לי כך: "בתחילת הפרשה שלנו עם ישראל לא מגלה התלהבות מבשורת החירות של משה רבנו: 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה'. מאיפה נובעת האדישות הזו? איזה עבד לא היה רוצה לצאת סוף סוף לחירות?

"רש"י מסביר שהם לא שמעו אל משה פשוט כי הם לא נשמו נכון: 'כל מי שהוא מֵיצֵר, רוחו ונשימתו קצרה, ואינו יכול להאריך בנשימתו'.

"נדמה לנו שצריך לדבר אל השכל או אל הרגש, אבל מניסיוני הטיפולי, הנשימה היא הבסיס לכל צמיחה והתפתחות. הנפש לא תוכל לשמוע שום בשורה של חירות וריפוי אם היא במיצר של קוצר נשימה.

"הלוואי שהיו לומדים נשימה בגן ובבית הספר, ומתחילים את היום של הילדים בנשיפה ארוכה ואז בשאיפה מדויקת פנימה. זכרו: הזמן הטוב ביותר לנשום נשימה עמוקה - הוא בדיוק כשאנו מרגישים שאין לנו זמן לכך. אתם מוזמנים לנסות, ממש הרגע. שלא נפספס בשורות של גאולה בחיים שלנו, בגלל קוצר רוח"....

אנחנו משועבדים לחופש

"האם אנחנו משועבדים?", שואל הרב ניר מנוסי. "הרי כולם יודעים לדקלם שיצאנו מעבדות לחירות. הסיפור של יציאת מצרים כבר שכנע את רוב האנושות. ועדיין, אנחנו משועבדים. אנחנו משועבדים לחירות. נוצר כאן פרדוקס: העלינו את החופש לראש סולם הערכים – וכך השתעבדנו לו.

"הציווי התרבותי המרכזי היום הוא: אל תהיה פראייר, אתה חייב ליהנות ולנצל כל הזדמנות. תצבור חוויות, תנסה הכול, תספיק הכול. אבל יש כל כך הרבה אפשרויות, שזה בלתי אפשרי. תנסו לבחור גבינה או שמפו בסופר ותגלו שיש 20 אופציות. ומה קורה כשמדובר על לבחור מקצוע? או בת-זוג? ואז אתה מבולבל, מתוסכל, וגם אחרי שכבר בחרת – אתה משווה את הבחירה שלך לזו של אחרים, ואתה לא בטוח.

"לא נעים לנו לומר שאנחנו צריכים שיגבילו קצת את החופש ואת הבחירה שלנו. כשאין לך אפשרות בחירה – אתה לא חופשי, אבל כשיש לך יותר מדי אפשרויות – גם זה משתק.

"התוצאה היא שמי שרוצה לטייל בכל המקומות ולאכול את כל המאכלים ולשתות את כל סוגי האלכוהול – לא מצליח לחוות את החוויה האמיתית: חוויית ההתמקדות. להתמקד במשפחה שלי, בבית שלי, בחיים שלי. נדמה לי שאני חווה הכול, אבל אני מאבד את המקום הפשוט והתמים שדורש התמסרות ולא התפזרות, שדורש להעמיק. זהו השעבוד המודרני.

"חופש הוא ערך חשוב, אבל הוא צריך להיות המשרת שלנו ולא האדון שלנו. חופש נצרך כדי לממש ערכים אחרים. המצב המתוקן הוא מצב שבו אני יודע מה השליחות שלי, מה אני רוצה לעשות בעולם, והחופש משרת את זה. ככה יוצאים לחירות מהחירות המוגזמת".

בהצלחה לכולנו.