פרשת וארא: מתעורר בכם רצון טוב? תעשו איתו משהו!

זמן הגאולה מגיע, ורגע לפני הופעת הניסים ועשרת המכות, כותבת התורה: "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וַיִּצְוָה אוֹתָם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות ו', י"ג).

לשון הפסוק טעונה הסבר. השם דיבר אל משה ואהרן והוא ציווה אותם "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". נראה שיש כאן שני ציווים – ציווי לפרעה לשחרר את בני ישראל, וציווי נוסף "אל בני ישראל"? איזה ציווי נאמר כאן לבני ישראל?

התלמוד ירושלמי (ראש השנה ג', ה'. עיין "קרבן העדה" שם) מביא, שאלוקים ציווה את בני ישראל עצמם על פרשת שחרור עבדים שמופיעה בפרשת משפטים, שאם יהודי נמכר לעבדות, הבעלים חייב לשחררו לאחר שש שנים.

התלמוד מבסס את דבריו מפסוקים בספר ירמיהו: "כֹּה אָמַר השם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ..." (ירמיהו ל"ד, י"ג-י"ד).

הציווי הזה מרומז בתורה במילים: "ויצווה אותם אל בני ישראל". ציווי לבני ישראל שבבוא העת, אחרי שבני ישראל ייצאו לחרות והם בעצמם יהיו אדונים לעבדים אחרים, עליהם לשחרר את עבדיהם בחלוף שש שנים. הקדוש ברוך הוא בוחר לצוות אותם על מצווה זו דווקא עכשיו, כשבני ישראל עצמם עדיין עבדים מיוסרים והם חווים בעוצמה את צער העבדות, כך שהציווי הזה יהיה מובן להם היטב.

כמו כל דבר בתורה, יש סיבה עמוקה יותר מדוע ציווי זה נאמר דווקא עכשיו.

ישנו משפט מפורסם שאומר, שקל יותר להוציא את בני ישראל ממצרים מאשר להוציא את מצרים מבני ישראל. קל יותר לשחרר באופן פיזי את העבד מעבדותו, מאשר לשחרר את המנטליות "העבדותית" מהעבד. חיצונית, אדם עשוי להיות חופשי, אולם בפנים הוא עדיין עלול להיות משועבד.

הסימן הראשון לעובדת היות האדם בן חורין, הוא היכולת שלו להעניק חופש לאחרים.

דיקטטור או רודן לא יודעים איך לתת חופש לאחרים, משום שהם מרגישים צורך להכניס את האחרים אל תוך התבניות שהם יצרו עבורם, מחשש שמא מישהו יאפיל עליהם ויגזול את מעמדם. כלפי חוץ הם יכולים להיראות עוצמתיים, אבל בפנים הם סובלים וכלואים.

רק כשאדם לומד לשחרר ולקבל אחרים כפי שהם, רק אז הוא יכול להתחיל לקבל את עצמו. כאשר אנו משחררים את הסובבים אותנו, אנו גם משחררים את עצמנו. על ידי קבלתם, אנו לומדים לקבל את עצמנו.

פרעה יכול לשחרר אותנו פיזית, אבל עבדים לשעבר יכולים להפוך מאוד מהר לרודנים בהווה. אנשים שעברו התעללות הופכים לעתים קרובות למתעללים בעצמם. זה מה שהם יודעים על החיים. הם גדלו בהתעללות ועבדות, אז הם ממשיכים את אותה השיטה עם אחרים.

לכן המצווה הראשונה שבני ישראל היו צריכים לשמוע ממשה לפני שהם בעצמם יוצאים לחירות היא - יום אחד אתם תהיו חופשיים. תשתמשו בחופש שלכם כדי לשחרר אחרים. אם אתם לא מוכנים לקבל את הציווי הזה, אין משמעות לחופש שלכם.

* * *

משה ואהרן מעבירים לפרעה את הציווי האלוקי לשחרר את בני ישראל, אולם פרעה מסרב בכל תוקף. צמד המילים שמבטא את סירובו וחוזר על עצמו שוב ושוב בווריאציות שונות הוא "לב כבד". "כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה, מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם" (שמות ז', י"ד), "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" (שמות י', א') ועוד.

הכבדת הלב פירושה עקשנות. פרעה מתעקש לא לשחרר. הפרשה מתארת את פרעה בתור אחד שכל פעם מחליט לשחרר, אולם מיד עם סיום המכה הוא מתחרט ולא משחרר. הוא שוב מחליט לשחרר ושוב מתחרט, וכך פעם אחר פעם. בכל פעם יש רצון חיובי, הוא מכיר באמת, במשה, באהרון, בהשם – אולם מיד אחר כך הכל מתפוגג.

הרב נבנצל (שיחות לספר שמות, וארא) כותב על כך: "עיקר ההבדל בין הצדיק לרשע הוא ביישום אותן מחשבות טובות בחיי המעשה, בכך שנקנה להן מקום של קבע בחיינו, וכך, כשעולה הרהור תשובה בלב האדם, עליו להתכונן מיד למערכה העיקרית שתחל מחר בבוקר, כשרושם הדברים ששמע או קרא יפוג באופן טבעי, לחשוב מחשבות כיצד ניתן להקנות אורך נשימה לכוונות הטובות שמצויות כבר בלבנו... יש להתאמץ ולהקנות נצחיות להחלטות הלב, כך שהתשובה הפותחת את דלת הלב תהיה בת קיימא ורצינית. כי ההבדל בין הצדיק לרשע הוא במרחק שבין התעוררות אחת לשנייה. אצל הרשע קיים חלל גדול ביניהן, כל הרהור תשובה חולף ביעף ובמרווח שעד ההתעוררות הבאה הולך הוא בשרירות לבו, ואילו הצדיק מקנה קביעות ואורך ימים להתעוררות הלב. הוא מושך את השפעתה על פני זמן רב ככל שניתן, ובנוסף הריהו עורך מחשבות כיצד להביא עצמו להתפעלות מחודשת בעבודת הבורא".

גם הצדיק וגם הרשע חושבים מחשבות טובות, אולם ההבדל ביניהם הוא מה עושים עם המחשבות הטובות והרצונות הטובים שמתעוררים בלב. רשע לא עושה איתן כלום, והן מתפוגגות. צדיק מיישם אותן בחיי המעשה.

שלמה המלך כותב בספר משלי: "לֵב רְשָׁעִים - כִּמְעָט" (משלי י', כ'). רבינו יונה (שערי תשובה שער ב', כ"ו) מסביר, שהלב של הרשע – הוא כמעט. הוא רוצה להשתנות לטובה, אבל בסוף לא. הוא מחליט, אבל אחר כך מתחרט. לעומת זאת אצל הצדיק יש הרבה יותר יציבות – "יִרְאַת השם טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים י"ט, י').

עלינו ללמוד מפרשה זו מוסר השכל. מתעורר בנו רגש של קדושה? מתעורר בנו רצון להיות טובים יותר? החלטנו לשנות הרגל מגונה? בואו נוריד את הרצון הזה לפרקטיקה מעשית, כאן ועכשיו.