"הייתי ילד פלא, עד שהתגלה שאני שר שירים מהנצרות"

"אני לא סתם מספר את הסיפור שלי", אומר לי פתאום אלדד נחמן ברון. את ההערה הזו הוא משמיע זמן קצר אחרי שאנו מתחילים את שיחתנו. פתאום הוא עוצר הכל, ומדגיש זאת. חשוב לו לומר את הדברים, שכן מסתבר שבליבו מפעמת תקווה גדולה.

"מי יודע", הוא אומר, "אולי דרך הסיפור שיתפרסם אצליח להגיע לחברים שלי מן העבר שעבדתי איתם יחד בעיתונות, כמו ג'קי חוגי, אלדד יניב, יואב לימור ואפילו ליהיא לפיד. היינו חברים ממש טובים, אך במשך שנים ארוכות לא היה לנו שום קשר. כעת הייתי רוצה לחדש איתם את הקשרים, כי חשוב לי לחשוף אותם לעולם היהדות ולתכנים שהם לא מכירים. אני רוצה שהם יכירו אותי כמו שאני היום, ויבינו שיש לי הרבה מה להציע להם".

ואתה באמת מאמין שזה יעניין אותם?

"בוודאי שכן. אני מכיר את הדברים האלו מקרוב, שכן גם אני הייתי בדיוק במצב שלהם, רחוק מן היהדות, מפחד פחד מוות מהעולם החרדי ומעדיף להסתגר בתוך העולם הפנימי שלי. אני יודע בדיוק מה הם עוברים, ודווקא בגלל זה ברור לי שאנחנו יכולים להשכין שלום ולחיות יחד. אני לא בא להחזיר אותם בתשובה, אלא רוצה רק לקרב ולאהוב. אני לגמרי מאמין שזה אפשרי".

ילד פלא

כשאלדד חוזר אל ראשית חייו, נראה שהיו לו כל התנאים כדי לגדול כילד חילוני סטנדרטי. הוא נולד בשכונת בית הכרם לאבא צלם ואמא זמרת אופרה, הייתה לו אחות גדולה וגם כלב.

"ההורים שלי החשיבו מאוד את נושאי האומנות והמוזיקה", מציין אלדד, "בפרט שאמא שלי הייתה זמרת מפורסמת. כבר מאז שהייתי קטן אמא זיהתה שיש לי קול מיוחד, והיא עודדה אותי להתפתח בתחום. בגיל עשר היא שלחה אותי לבחינות של מקהלה ייחודית שחיפשה ילדים שיופיעו בה. אמא הכינה אותי לבחינות בצורה מאוד מדויקת, וכך, למרות שהייתי אחד מתוך קבוצת ילדים גדולה, התלהב מאמן המקהלה כששמע אותי והחליט להכריז עליי כ'ילד פלא' - כוכב מספר 1. מאותו רגע חוויתי זינוק אדיר – בתוך שלושה חודשים מצאתי את עצמי הופך לסולן ראשי במקהלה, מופיע בערוצי טלוויזיה ורדיו, מקליט שירים באולפנים הגדולים ביותר, ואפילו מוזמן לראיונות ייצוגיים".  

אלדד ברון בילדותו

אהבת את זה?

"כן,אהבתי והתחברתי מאוד. אמנם השירה הייתה כרוכה בעבודה קשה, שכן מנהל המקהלה דרש ממני לשנן מידי יום את השירים שהיו בשפות איטלקית וגרמנית. הייתי שר שירים ארוכים ביותר מבלי להבין חצי מילה, אבל נהניתי. זו הייתה ממש חווית ילדות עבורי".

באחד הימים התחילו דיבורים על כך שהוא יטוס לחו"ל כדי להקליט שם כמה שירים.  אלדד התרגש מאוד וגם אמו שמחה, אלא שאז קרה דבר לא צפוי – במקרה הזדמנה לביתם חברה של אמו, וכששמעה אותו שר היא התחלחלה ושאלה: "מי לימד אותך את השירים האלו?" וגם הסבירה לאלדד ואמו שהוא שר שירים מעולם הנצרות, כאלו שמושרים בכנסיות בגרמניה ובאיטליה.

"באותו רגע אמא חוותה מהפך של 180 מעלות בכל הקשור למוזיקה שלי", נזכר אלדד. "אמנם בביתנו לא הקפידו על קיום מצוות, אבל תמיד היה לנו ערך למסורת, בפרט שרוב משפחתה של אמא נספתה בשואה. אמא ניסתה לברר מי באמת עומד מאחורי המקהלה בה אני משתתף, ואז היא הגיעה לגילוי המבהיל – מדובר בארגון מיסיונרי עם קשר הדוק לנצרות. אמא לא חשבה פעמיים והודיעה לי שאני מפסיק בזה הרגע את החברות במקהלה. אני כמובן הצטערתי, שכן לא ממש הבנתי את הבעייתיות שיש כאן, אבל לא היה על מה לדבר, וכך פרשתי מהמקהלה.

"אגב, כשסיפרנו למנהל המקהלה על הסיבה שבשלה אני פורש, הוא ממש התפלא וטען: 'אומנות זו אומנות, ומה זה בכלל קשור לדת?' המשפט הזה ליווה אותי במשך שנים רבות אחר כך, כשעסקתי בתחומי אומנות שונים ובכל פעם מחדש נתקלתי במצבים בהם נאלצתי לוותר בשל הדת, וגם ראיתי את אלו שלא ויתרו והגיעו לצערי למצבים קיצוניים".

באותם ימים היה אלדד ערב בר מצווה ואביו שאל אותו אם ברצונו לעלות לתורה, וגם הסביר לו שזה ידרוש ממנו לשיר בבית הכנסת. "ברגע שהבנתי שמדובר בשירה השבתי מיד בחיוב, שכן אני אוהב לשיר. כך עליתי לתורה והמתפללים כמובן התפעלו מאוד. זה מצא חן בעיניי וכך המשכתי להגיע לבית הכנסת לעתים קרובות כדי לשיר בהזדמנויות שונות".  

ילד פלא, באחד המופעים

במהלך ביקוריו בבית הכנסת נחשף אלדד לאחד המתפללים שלמעשה היה זה שפתח לו לראשונה צוהר אל עולם היהדות. "באחד הימים הוא הזמין אותי לביתו, וראיתי שם ספר בלתי מוכר. זה היה סידור. אני זוכר את עצמי פותח את הסידור ורואה את המילים 'אלוקי נשמה', ושואל את עצמי – 'מיהו אלוקים בכלל, ועל מה אנחנו מודים לו?' הצגתי את השאלות האלו בפני אותו יהודי, והוא ענה לי בסבלנות. זה עורר אצלי רצון חזק להיות דתי ולשמור שבת, אך לא ידעתי איך עושים דבר כזה. הייתה תקופה בה הלכתי לבית הספר עם כובע על הראש, בלי לספר שזה בעצם תחליף לכיפה, ובשבת כשהוריי ואחותי הגדולה נסעו לבקר את סבתא, ניסיתי להתחמק בתירוצים שונים, אבל מהר מאוד הבנתי שהשינוי הזה דורש ממני מאמצים גדולים מידי, אז ויתרתי".

הצלם של צה"ל

כשהיה אלדד בן 14 נפרדו הוריו במפתיע, וכילד הוא חווה את זה באופן הקשה ביותר. "ראיתי את הבית מתפרק לי מול העיניים, כשאף אחד לא יודע להסביר לי למה ומדוע", הוא מספר. "בסופו של דבר ניחמתי את עצמי בכך שאולי אין לי משפחה מאוחדת כפי שרציתי, אבל יש לי את המוזיקה והאמנות שאני אוהב, וכך נרשמתי לאקדמיה למוזיקה, שם ידעו להעריך את הכישרונות שלי וכבר בגיל 16 נתנו לי להיות סולן באחד המופעים הגדולים. בית הספר עצמו היה שמאלני והחברה בו הייתה בסגנון של 'שלום עכשיו'. אני זוכר את עצמי באותם ימים, כשפורצת מלחמת לבנון השנייה ואני מפגין יחד עם חבריי בקריאה לעצור את המלחמה. עד היום יש לי תמונות מאז שהייתי בן 16, כשאני משתתף בהפגנות", הוא מציין.

בעת גיוסו לצה"ל ידע אלדד לומר באופן ברור שברצונו להצטרף ללהקה צבאית, הוא ניגש לבחינה בביטחון רב, אלא שבדיוק אז התברר שקולו נשבר. "חשבתי שזה עניין זמני והלכתי לבעל מקצוע שמבין בפיתוח קול, הוא בדק אותי והודיע לי שאסור לי לשיר במשך שלוש שנים. זה ריסק אותי, פתאום הרגשתי איך כל מה שהיה לי עד היום קורס. לא נשאר לי שום דבר מכל מה שייחד אותי ומהכישרון שהיה חלק בלתי נפרד ממני".

אחרי ימים ארוכים של כאב ותחושת אבל, הגיע אלדד למסקנה שאם אין מוזיקה, אז לפחות תהיה אומנות, שזהו גם תחום שהוא חונך עליו מהבית. "אבי עבד במשך כל השנים כצלם מצליח", הוא מציין, "גם אני התחברתי לצילום אומנותי, והחלטתי להפוך לצלם. זה למעשה מה שעשיתי בשירותי הצבאי - עסקתי בצילום עבור העיתון הצבאי 'במחנה'".

אחרי שסיים אלדד שנה וחצי של שירות, הוא הגיע לעיתונות והתחיל לעבוד שם כצלם שטח. "אני זוכר שבאחד הימים הזמינו אותי לצלם להקת מחול ירושלמית, פרובוקטיבית לחלוטין, אך זה לא הפריע לי", הוא אומר, "יצאתי משם בתחושה שהנה, מצאתי מה שחיפשתי – גם צילום וגם אומנות. מאז הפכתי לצלם שמתעד את כל סוגי מופעי אומנויות הבמה. כך חזרתי לבמה, ממש כמו בעבר, רק שהפעם מהצד השני שלה.

מהתמונות שצילם כצלם "במחנה"

"הייתי מצלם מופעים להקות והצגות מכל הסוגים, התעסקתי המון ביופי של האמנות ובאסתטיקה, ובגיל 24 כבר הוצגה תערוכת צילומים שעשיתי בתיאטרון ירושלים. בעקבות כך התפרסמה עליי כתבה מפרגנת מאוד בעיתון הארץ, ובסך הכל הרגשתי שאני במקום הנכון, עושה מה שאני אוהב לעשות ומאוד מצליח".

ובכל זאת, האושר היה ממנו והלאה. "באותם ימים", מספר אלדד, "פרצה מלחמת המפרץ, ואני חוויתי אותה מהמקום הקרוב ביותר שיכול להיות, כי מתוקף עבודתי נחשפתי בלי הפסקה לכל החומרים של דובר צה"ל. פתאום התחלתי להבין שמשהו מוזר קורה כאן. אנחנו במלחמה ונופלים טילים, ובכל זאת איש לא נפגע. באחת הכתבות בעיתונות הופיע ציטוט של הרבי מליובאוויטש שאמר שאין מה לחשוש ויהיו ניסים גדולים, ובאמת כך היה. זה גרם לי להבין בצורה ברורה ומוחשית שעם ישראל אינו כמו כל הגויים, יש לנו שמירה מיוחדת".

שבת בלי פשרות

המלחמה הסתיימה ואלדד חזר לשגרה, הוא המשיך בעבודות הצילום והצליח אף יותר מכפי שהיה קודם לכן, אך הרהורי התשובה לא עזבו אותו. הוא לא טס להודו, ולא חיפש את עצמו במרחקים, אלא הסתובב ברחבי תל אביב וניסה למצוא את המקום האמיתי שבו קיים הקב"ה.

באחד הימים הוא נשלח לצלם אירוע תרבות כהרגלו, אלא שלהפתעתו גילה שם דמות חדשה – הרב שלמה קרליבך שרקד והלהיב את המשתתפים. "כשהרב קרליבך ראה אותי הוא רץ אליי, חיבק אותי והשאיר בי רושם כל כך חזק", הוא מתאר, "זה שינה בבת אחת את כל המבט שלי על היהדות. עד אז חשבתי לתומי שלא ייתכן שיש ביהדות משהו שבאמת משמח, ושם, במופע של ר' שלמה השתנתה החשיבה שלי לגמרי".

באותה תקופה התגורר אלדד בסמיכות לישיבה תיכונית, ונוצר קשר בינו לבין אחד הבחורים.  "התחברנו יחד", הוא מסביר, "והרגשתי נוח לשאול אותו את כל השאלות שהיו לי. הוא השתדל לענות לי וגם הביא ספרי חסידות שמאוד עניינו אותי. אבל עדיין עשיתי את הכל מתוך מקום שלא מחייב, לא שמרתי שבת וגם לא הייתה לי כיפה".

מהמופעים שצילם אלדד

באחד הימים בישר לו אותו בחור שהוא מוזמן לביתו לשבת. "אמא שלי תשמח שתגיע", הוא אמר בכנות, ואלדד לא היה צריך יותר מזה כדי לאשר את בואו. "את המחזה שראיתי שם אני לא מסוגל לשכוח עד היום", הוא אומר בהתרגשות. "משפחה מדהימה יושבת סביב השולחן, כולם שרים ומספרים דברי תורה. כשפרשתי אחר כך לחדר פשוט בכיתי. חשבתי על כך שאני בן 30 פלוס, בלי בית ומשפחה ובלי שום ייעוד, ואילו הם עם כל כך הרבה ערכים, אמת ועשייה. באותם רגעים קיבלתי על עצמי להתחיל לשמור שבת".

זה לא היה פשוט. הניסיון ציפה לו כבר בשבת הבאה, שכן בדיוק אז התקיימה הפקה ענקית של התאטרון בתל אביב, והוא הוזמן לצלם שם. "בתחילה עברה בי מחשבה לדחות את שמירת השבת שלי בשבוע, אבל מהר מאוד החלטתי שאני לא מתכוון להתנדנד ולקיים מצוות רק לפי מה שמתחשק ונוח. אני מקבל על עצמי שמירת שבת כהלכתה, ולא דוחה.

"הדבר המעניין הוא ששמתי לב לכך שברגע שאני חזק בדעתי, אני לא נלחץ עוד מהתגובות של החברים וממה שיגידו. גם היה ברור לי שההחלטה לשמור שבת שמה סוף לקריירת הצילום שלי, שכן הרוב המוחלט של המופעים נעשו בשבת, אבל הייתי שלם עם עצמי".

זמן קצר לאחר שהחל בתהליך התשובה מצא את עצמו אלדד כשהוא מכיר את אשתו בהשגחה פרטית ומיוחדת. היא עצמה הגיעה אמנם מבית דתי, אך עברה גם כן תהליך של חיזוק, וכך יחד הם הקימו את ביתם, מתוך רצון עז לעשות נחת רוח לקב"ה.

"כבר בתקופה הראשונה אחרי שהתחתנו בחרנו להתגורר ברחביה שהיא שכונה לא דתית ולהקים שם בית יהודי", הוא מספר, "היינו מארחים אנשים לשבתות ומקיימים במשך כל השבוע שיעורי תורה, מעבירים סדנאות מחזקות ומשתדלים לפעול כמה שאפשר כדי לעזור לאנשים ולחזק אותם לפי רוח היהדות".

לפשר ולגשר

במשך כל השנים שחלפו מאז חש אלדד שחלק מהשליחות שלו בעולם הוא לעזור לאחרים. "בעקבות המסע הפרטי שעברתי הבנתי שבצד השמאלי של המפה יש כאלו שדואגים למנוע את האמת ולא נותנים לה להתפרסם. גם אחותי חוותה את אותם דברים ולבסוף חזרה בתשובה כמה שנים אחריי. במשך תקופה ארוכה הרגשנו שנינו שאנו חייבים את הבירור הפנימי הזה עבור עצמנו, וכך הגענו לקבוצה מיוחדת בה נפגשו דתיים וחילוניים, במטרה להכיר. זה הוסיף לנו המון, ובכלל אני יכול להעיד על עצמי שגם כשהיו לי דעות שמאלניות הכי קיצוניות, תמיד היו לי גם חברים מהימין, כי הבנתי שלהיות חבר של אנשים עם דעות שונות זה אפשרי וגם מומלץ". 

מהמופעים שצילם אלדד

עד היום ממשיך אלדד לדבוק במוטו הזה. "ברור לי שכולנו יכולים לחיות יחד בצורה טובה מאוד", הוא מדגיש, "הבעיה היא שאין קשר וחסרה הידברות. חוסר הידברות אגב קיים גם בתחומים נוספים, כמו בין הורים לילדיהם, או בעולם הזוגי, ועוד. זה מה שהוביל אותי בסופו של דבר להתמחות בטיפול זוגי ובגישור, וכן בייעוץ תורני. כיום אני עוסק בתחום הייעוץ, כאשר אני משלב בכך את כל הכלים שרכשתי בחיים, כולל מוזיקה ופוטותרפיה בשיטה ייחודית שפיתחתי. השאיפה שלי היא להקנות לכולם את התקשורת המקרבת, המכבדת והמאחדת".

המחלוקות בעם ישראל כל כך גדולות. אתה באמת מאמין שתוכל לפשר ולגשר?

"לצערי השורש של כל המחלוקות הוא הבורות, ההפחדות של התקשורת ועוד כל מיני הצהרות מיותרות. בשני המגזרים קיים  חוסר פתיחות זה לזה, וזה חבל כל כך. אם רק נמשיך כך אנו עלולים להידרדר למלחמת אחים חלילה. כיום כבר ברור שחייבים ליצור תקשורת  מגשרת, ואני הראשון שמוכן להתגייס למען זה. אשמח להרים את הכפפה".