"בתי נדבקה בחיידק טורף, ומצבה התדרדר במהירות"

כשבתה הבכורה של שירה חסון יצרה איתה קשר, והודיעה לה שהתינוקת הקטנה שלהם לא מרגישה טוב, שירה לא נבהלה. כאמא לשבעה ילדים היא ידעה איך לטפל במצבים כאלו, וגם סמכה על בתה שתיקח אחריות על התינוקת עד שתשוב הביתה. אלא שדבר לא הכין אותה לכך שהסיפור הפעם מורכב יותר מכל מחלה אחרת.

לא מסוגלת להירגע

שירה מעניקה מעט רקע להבנת העניין: "בעלי יואב ואני זכינו לחזור בתשובה לפני לא מעט שנים, ומאז אנחנו תמיד משתדלים להתחזק עוד ועוד ולמלאות את ייעודנו בעולם. במשך שנים עבדתי במכללה האקדמית הדסה והיה לי הרבה סיפוק מהעבודה. הרגשתי כבעלת תשובה שאני מצליחה להשפיע על הסביבה דווקא מן המקום הזה. אלא שכאשר נולדה בתי השישית היה קול פנימי שאמר לי שהעבודה במכללה עלולה להגיע על חשבון הבית והילדים. בנוסף, הלידה השישית הייתה קשה מאוד, חוויתי בה הפרדות שליה והיא הסתיימה בניתוח חירום. היה נס שהילדה ואני שרדנו, אך הרגשתי שקיבלתי איתות משמיים – זה הזמן לעשות תפנית. כך האימהות גברה על הקריירה ועזבתי את המכללה לטובת הדרכת כלות, מה שהוביל לאחר מכן להקמת קליניקה פרטית העוסקת בטיפולים זוגיים, טיפולי CBT וטיפולים נוספים".

שירה מציינת כי בתוך כך נולדה לה בתה השביעית – תמר יהודית. "מאוד שמחתי שהלידה הפעם עברה בשלום, ללא שום דבר חריג. השתחררנו הביתה ונכנסנו לשגרה. שום דבר לא הכין אותנו לטראומה שמצפה לתמר יהודית בגיל ארבעה חודשים".

והיא חוזרת אל הסיפור הבלתי נתפס: "זה היה יום לפני ל"ג בעומר, בעלי ואני יצאנו לאסיפת הורים בתלמוד תורה של הבנים, והשארנו את בתנו הגדולה עמית רחל שהייתה אז בת 15 לשמור על התינוקת. עמית היא בוגרת ואחראית, מיושבת ובכלל לא היסטרית. לכן התפלאתי כשבדרך חזור קיבלנו ממנה שיחת טלפון בה היא דיווחה שתמר יהודית לא מרגישה טוב ונראה לה שיש לה חום.

"הבטחתי לעמית שנחזור מיד הביתה, אך לא נבהלתי. כשחזרתי הביתה ראיתי שתמר יהודית חמה ונראית לא טוב. האכלתי והרגעתי אותה, היא נרדמה, ואז שמתי לב שמשהו בנשימות שלה לא תקין. מכיוון שהייתה זו שעת לילה והמרפאה כבר נסגרה, לקחתי אותה לטרם, שם המתנו במשך שעה ארוכה ולבסוף הרופאים עשו את הבדיקות הנדרשות והודיעו: 'הכל בסדר, כנראה ויראלי'.

"חזרנו הביתה בשעה חמש לפנות בוקר ושמתי לב שהחום עולה שוב. לא הצלחתי להירגע ובשבע בבוקר כבר התקשרתי לרופאת המשפחה שלנו, שממש משמיים בדיוק ימים ספורים קודם לכן קיבלתי את המספר האישי שלה. הרופאה ענתה לי והדריכה אותי לחזור לטרם ולומר שהרופאה מבקשת צילום ריאות. כך בדיוק עשיתי, וגם צילום הריאות יצא תקין. סוף-סוף יכולתי לנשום לרווחה".

"שאגתי: 'תתקשרו לרופאה!'"

כששירה חזרה הביתה היא גילתה שאמא שלה הנהדרת ממתינה לה. "אמא שלי הבינה שלא ישנתי כל הלילה, אז היא לקחה יום חופש מהעבודה ובאה לשמור על תמר-יהודית כדי שאוכל לישון. אני זוכרת את עצמי צוללת אל תוך השינה, הייתי כל כך מותשת. התעוררתי לאחר כמה שעות בתחושה מוזרה – 'איך ייתכן שהתינוקת שלי לא ביקשה לאכול?' אבל אמא שלי הסבירה שהיא כל הזמן ישנה. שוב התחילו הפחדים. לקחתי את תמר יהודית בידיים, וכדי לעורר אותה ביקשתי להחליף לה טיטול – לשם כך הורדתי לה את המכנסיים, וכששלפתי את כף הרגל מן הרגלית קלטתי פתאום שאני רואה דבר מה חשוד – על כף הרגל היו שלוש נקודות של שטפי דם קטנים, כמו סימנים של בדיקת דם לאחר שהוציאו את המחט. ואז התחילה הסצנה ההיסטרית כששאגתי: 'תתקשרו לרופאה!' כולם לא הבינו מה הלחץ, אבל הרופאה שהבינה מהדיווח שלי במה מדובר, הורתה באופן חד משמעי: 'תטוסו למיון'. 

שטפי הדם שהופיעו על רגליה של תמר יהודית

"לא היססנו לרגע. אנחנו מתגוררים במרחק חמש דקות משערי צדק, ובתוך רגעים ספורים כבר היינו בבית החולים. בתחילה קיבלו אותנו בנחת, לקחו לתינוקת מדדים וביקשו מאתנו להמתין. אלא שאז שמה לב אחת האחיות למשהו וקראה לרופאה. שתיהן ביחד הסתכלו על תמר יהודית שכבר הייתה שמוטה לגמרי, והיה ניתן לראות כיצד שטפי הדם שהיו בכף הרגל, מתחילים לצוץ באזורים נוספים בגוף – אחד בשוקיים, עוד אחד על האף ועוד אחד באוזן.

"הן קראו לרופאה נוספת, ופתאום הגיעו עוד ועוד רופאים, והודיעו לנו שהם לוקחים את התינוקת כי צריכים לבדוק אותה. כל זאת בזמן שבעלי ואני עומדים בצד ולא מבינים מה מתרחש. בסופו של דבר קרא לנו אחד הרופאים לצד והודיע לנו: 'אבא ואמא, אנחנו רק רוצים להסביר לכם מה קרה – כעת אנחנו מנסים לייצב את הילדה בבוסט של תרופות, כדי למנוע קריסת מערכות. אנחנו מעבירים אותה לטיפול נמרץ, שם נמשיך לטפל בה'.

"המשפט הזה הבהיר לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים את הסכנה בה נמצאת תמר יהודית. אמנם באותו שלב לא הבנתי כלום, אבל היה ברור לי שהמצב לא טוב, וידעתי גם דבר נוסף – הלילה ל"ג בעומר ולא ייתכן שלא נפעיל את כל מי שאפשר כדי שיתפלל על תמר יהודית שלנו – במירון ובכל מקום אחר. מאותו רגע יצרתי קשר עם כל מי שעלה בדעתי, כדי להפיץ את שמה של תמר יהודית לתפילה, וכן בניסיון להגיע לרבנים וגדולי ישראל בבקשה שיקרעו שערי שמיים. השם שלה – 'תמר יהודית בת שירון' הגיע ממש לכל מקום, וגם אנחנו כמובן ישבנו והתפללנו".

ככל שחלפו השעות התבהר מעט המצב והרופאים הבהירו לשירה ובעלה שמדובר בחיידק הטורף שהספיק להגיע עד למוח ולגרום שם לדלקת קרום המוח, אך בשלב זה טרם יודעים אם הדלקת שנגרמה ויראלית או חיידקית, ובכל מקרה הנזקים עלולים להיות קשים, אולי אף בלתי הפיכים, ובכלל לא בטוח שתמר יהודית תזכה להחלמה.

"אני זוכרת את עצמי בחדר הורים כשאני מנהלת עם עצמי מעין דיאלוג פנימי", מספרת שירה, "היה קול פנימי שהזהיר אותי: 'תתכונני שעלול להיות גרוע, אל תכניסי את עצמך לאופטימיות יתר, שלא תקרסי', אבל היה גם קול נוסף שהתעקש: 'הייפלא מה' דבר? ה' יכול לעשות הכל ולחולל ניסים גדולים, צריכים רק להתפלל ולקוות'. כך התפללתי והתחננתי לריבונו של עולם. בשלב מסוים פתחו את דלת המחלקה ואפשרו לנו להיכנס אל תמר יהודית. גילינו אותה שוכבת על המיטה הגדולה, יפהפייה ומהממת, נפוחה כמו בלון בעקבות התרופות שניתנו לה, עם עיניים עצומות, בלי שום תגובה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את משמעות המושג 'אפאטיות'. כי היא פשוט לא זזה ולא הגיבה, ביקשתי להאכיל אותה אך הרופאים הביטו עליי ברחמנות. היה ברור שבכזה מצב היא לא מסוגלת לינוק, הם אפילו לא הרשו לי לתת לה את החלב השאוב, כי הם התעקשו רק על אוכל שהם יודעים בוודאות מלאה מה הוא מכיל".  

למחרת הגיעו התוצאות, והתברר שאכן מדובר בחיידק המסוכן שגרם לדלקת. "למזלנו, הרופאים לא לקחו סיכון והם התחילו לתת אנטיביוטיקה מיד כשהגענו, למרות שלא ידעו אם הדלקת חיידקית, וכעת נותר לנו להמתין ולבדוק אם הילדה מתעוררת ומתאוששת".

"הפכתי משירון לשירה"

בינתיים הגיע יום שישי ושירה ביקשה מבעלה שיהיה עם הילדים בבית במשך השבת, ואילו היא נשארה עם תמר הקטנה בבית החולים. "לפני שבת בעלי הגיע לבקר אותנו בבית החולים וסיפר לי בזהירות על כך שהוא שוחח עם הרב שלנו וביקש ממנו להתפלל על 'תמר יהודית בת שירון', ואז הציע הרב שאחליף את שמי. התפלאתי, כי הכרתי מקרים בהם שינו את שם החולה או הוסיפו לו שם נוסף, אבל על שינוי שם האמא לא שמעתי מעולם. בעלי שאל אם אהיה מוכנה לכך, ואני הגבתי: 'בכלל לא מעניין אותי איך יקראו לי, העיקר שהבת שלי תבריא'. בעלי חזר לרב ושאל איזה שם הוא מציע, והרב המליץ שאקרא 'שירה'. אמרתי 'אמן כן יהי רצון'. לאחר מכן בעלי שב הביתה ואני נשארתי בבית החולים עם תמר יהודית. אני זוכרת את עצמי בהדלקת נרות מבטיחה לקב"ה שלא אבכה בשבת, שכן אסור להצטער, ובאמת ממש התאפקתי.

תמר יהודית: תינוקת של ניסים

"בשבת בבוקר הגיע בעלי לבית הכנסת של בית החולים, הוא עלה לתורה והחליף את שמי משירון לשירה. במשך כל הזמן הזה המשכתי להיות על יד מיטתה של תמר יהודית, בלי לעזוב אותה לרגע. הרופאים אמרו לי שאין שינוי במצב, שזה היה מעט מעודד כי הייתה עלולה להיות החמרה, אך גם הדאיג אותנו מאוד, כי ציפינו כל כך שמשהו ישתנה ושתמר יהודית תתעורר ותגיב.

"במוצאי שבת הרגשתי שאני חייבת לנוח, אז פרשתי למנוחה קצרה בחדר ההורים, וכשהתעוררתי ציפתה לי הפתעה – התברר ששחררו את תמר יהודית ממחלקת טיפול נמרץ והעבירו אותה למחלקת ילדים. זה לא שהיה שיפור מיוחד, אבל פשוט הגיע מקרה חמור יותר לטיפול נמרץ, ועל פי הנוהל מפנים את החולה שמצריך הכי פחות השגחה. שמחנו שתמר לא נחשבת עוד לאחד המקרים הקשים, והמשכנו להתפלל ולקוות להחלמה של ממש".

התפתחות מואצת

את השעות שלאחר מכן זוכרת שירה כאילו אירעו היום. "ישבתי על יד המיטה של תמר יהודית במחלקת ילדים", היא נזכרת, "ופתאום ראיתי שהעיניים שלה נפקחות והיא מתחילה להזיז ידיים ורגליים. מאותו רגע התחילו העניינים להתקדם בקצב מואץ, אני מדברת אליה והילדה מגיבה, מזיזה ראש ומחייכת, פשוט לא האמנתי למה שאני רואה. גם הרופאים התרגשו מאוד והגיעו בזה אחר זה לחזות בנס, כשכולם מתפעלים מהמבט החכם שלה ומכך שהיא מגיבה לשמה, ואני פשוט מרגישה כמו בתוך חלום, נזכרת בתחזיות הקודרות שנאמרו לי יומיים קודם לכן ומבינה שזכינו לנס כפשוטו".

מיום הולדת 5 מלפני שבוע 

שבועיים בדיוק לאחר האשפוז שוחררה תמר יהודית מבית החולים כשהיא בריאה ושלמה, בלי שום זכר למה שעברה. "אבל אותי הסיפור הזה לא עוזב עד היום", אומרת שירה. "כמובן שיש גם את המובן הטכני, כאשר כל פצעון של ילד מכניס אותי לחרדה, אבל מעבר לזה – המסר של הסיפור מלווה אותי כל הזמן. כי ראיתי מול העיניים שלי באופן מוחשי איך ש'רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום'. הרי הקב"ה הוא היחיד שמחליט בהשגחה פרטית יחידה ומיוחדת על מה שיקרה אתנו, ורק לו לבדו יש את היכולת להושיע אותנו.

"מאז, בכל פעם מחדש כשאני נתקלת בניסיון כלשהו, אני מזכירה לעצמי את הימים שחווינו בטיפול נמרץ, כשאנו מרגישים ממש במוחש כיצד אנחנו מצויים בידיו של הבורא בלבד, ופשוט מזכירה לעצמי ששום דבר לא תלוי בי, וכל מה שמוטל עליי הוא רק להתפלל, להאמין ולבטוח".