סיון רהב מאיר: מהו תפקידה של מערכת המשפט?

המאבק על דמותה של מערכת המשפט חשוב. אהרון ברק, יריב לוין, אריה דרעי, בנימין נתניהו, אסתר חיות. כל השחקנים על הבמה, בתפקיד חייהם. כתבתי פה בעבר על הרצון שלי, וכנראה של רוב הציבור, לרסן את האקטיביזם של בג"צ. צריך בהחלט לדון על איך, כמה ולמה.

אבל זו לא חזות הכול. יש משהו שרוב אזרחי ישראל, מכל המפלגות והמגזרים, זקוקים לו כרגע ממערכת המשפט: משפט. משפט יעיל, מהיר, פשוט ואפקטיבי.

מהאזנה לשיח הציבורי נדמה שתפקידו המרכזי של השופט הוא לפסוק בסוגיות הרות-גורל, שמעצבות את עתיד האומה. אבל הפעילות הבסיסית ביותר שלו אמורה להיות להעניש פושעים ולהרחיק אותם מהחברה, לפתור סכסוכים בחוכמה, לעזור למי שצריך סעד משפטי. ומה קורה בפועל? העומס בבתי המשפט הוא בעיה ידועה, כאילו גזירת-גורל. ההליכים הפליליים והאזרחיים נמשכים שנים רבות, הדיונים לא רציפים, תיקים נדחים שוב ושוב. ישראלים רבים סובלים בגלל שנים של המתנה לצדק מאוחר, שעד שהוא מופיע, הוא כבר לא צדק. מה עם רפורמה שתטפל בכך?

הרב חיים נבון, שמוטרד גם הוא מבעיות העומק האלה במערכת, מצא לאחרונה ציטוט של אהרון ברק כבר מ-1976: "אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי... איננו רואים את תפקידנו כמוגבל לטכנאות המשפטית". סליחה, טכנאות משפטית? מה הזלזול הזה בעבודה המרכזית של השופטים? האם תפקידם לפסוק בסוגיות הכי רגישות בין חרדים לחילונים, בין יהודים לערבים, או לתת צדק גם לחרדים וגם לחילונים, גם ליהודים וגם לערבים? אולי לפני הדיון אם המערכת שמאלנית או ימנית, כדאי שהוא פשוט תעבוד?

טכנאות משפטית זה לדאוג, למשל, לנועה אנסבכר. היא אמא של אורי אנסבכר שנרצחה בפיגוע בעין-יעל בירושלים לפני ארבע שנים. כן, ארבע. בימים אלה ראיינתי אותה, כי שלב הטיעונים לעונש במשפט של המחבל החל סוף סוף. הרוצח, נזכיר, נתפס יממה בלבד אחרי הרצח. למה זה לוקח ארבע שנים תמימות, וההליך עוד לא הסתיים? ואם כבר מדברים על כשלים, הרוצח ישב בעבר פעמיים בכלא הישראלי, על עבירות טרור. נועה אנסבכר אמרה לשופטים: "כבר ארבע שנים, בכל פעם שאני עוצמת עיניים, אני רואה את אורי". האם גם יריב לוין וגם אסתר חיות לא חושבים שמגיע לאימא השכולה, ולהבדיל למחבל, ולנו, לכולנו, שזה יתנהל מהר יותר?

ומה עם חברה מסחרית ש"נעקצה" אבל עד שתקבל את יומה בבית המשפט מול הרמאים, תפשוט את הרגל? ומה עם אדם שהורשע בפלילים ומסתובב עם עננה מעל ראשו במשך שנים, עד לזיכוי?

בעיירה היהודית היו אומרים שלפעמים, מרוב דאגה לעם ישראל, שוכחים את ר' ישראל. מרוב אידיאולוגיה שוכחים את הפרט הפשוט, את היחיד. אבל העבודה השיפוטית היומיומית, השוחקת, השגרתית, האפורה, היא-היא תיקון העולם. מה עם קצת אקטיביזם שיפוטי שם, במקום שבו הוא נצרך כל כך?

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".