מיומנה של טלפנית: כיפה וציצית בסיני

יבגני הקטן, בנם של ולדימיר ונטשה, לא עזב מעולם את סינרה של אמו. כבן יחיד היה קשור לאמו היחידה המעניקה לו מקלט מהרדיוס היותר רחוק הלא מוכר. גם לפעוטון לא היה מוכן להיכנס ללא הצל האהוב שחופה עליו בכל עת. העולם הסובב אותו נראה בעיניו הקטנות מאיים ולא ידידותי בעליל, ולא כיוון שלא היה ילד מתוק ואהוד, אלא כי הוא פטפט ברוסית. שפת אמו, היחידה שהבין. ילדים משכונתו, שפנו אליו בשפת העברית, הרחיקו אותו לאמו, עמוק לתוך סינרה.

לאם - שחלום חייה התגשם בעלייתה לארץ הקודש, נוספה מטרה שהחליטה אף אותה להגשים. החלטה שעליה להילחם בכל מחיר, להכניס את ילדה לגן תורני. היא דחתה בבוז את הניסיונות של כל אלה שעזרו לה והסבירו שיש גנים נהדרים אחרים בעיר. "אם אין גנים שבהם יתאפשר לגדל אותו לתורה, עדיף שיישאר בבית", הייתה עונה לכולם. האם האמיצה, שחזרה בתשובה בעוד בעלה נשאר בעולמו נטול האמונה, החליטה שהיא תילחם על נפש הילד. ברגע שדרכו רגליה על אדמת הקודש, מיהרה לחפש גן שמתאים לרוחה מבחינה רוחנית, ולא פחות מזה - גננת בעלת לב חם ואכפתי. לשם מטרה זו היא בלשה בכל מקום ועקבה אחר פעילות גני העיר, עד ששמה עינה בכיתת גן שהתנהל כפי רצונה.

לאכזבתה וצערה קיבלה תשובה שלילית מהגננת, שהסבירה לה בטוב טעם שאין מצב לקבל אותו, עקב השפה השונה, ומעבר לכך - גם גילו לא בשנתון הרלוונטי. "עליך לחפש גן מתאים יותר".

האם, שלא וויתרה, באה לעיתים קרובות ובתחנונים בבקשה למען בנה. הגננת, שחשה שלא בנוח מול דמעות האם, נאלצה לפעול לפי החוק היבש, שלא מכיר בדמעות. היא נתנה לאם את כל האמפתיה, אבל דחתה את הפניות הרבות, כי אין ברירה. גם אם תקבל את הילד, זה לא יהיה לטובתו. האם לא התפעלה הסיבות הרציונליות שניתנו לה, והמשיכה לבקר בגן ולצפות לישועות.

לאחר שבועות ארוכים של הפצרות, ניגשה הגננת בלית ברירה לרב השכונה, בכדי לשמוע מה עליה לעשות. התשובה שקבלה הדהימה אותה. "מול רצון חזק ואיתן למען חינוך תורני של אם, עליך לקבל אותו לגן מיד".

לא היה גבול לשמחתה של נטשה כשראתה יום יום את בנה ניכנס לגן שייחלה לעצמה. הגננת החלה להתמודד עם ילד חדש, קטן יותר, שלא מבין מילה בעברית, שבנוסף גם בכה הרבה ומצא תנחומים רק בשעה שאמו הגיע לקחתו.

הגננת המיוחדת, שהבינה לנפש הילד, הפתיע אותו יום אחד כשקנתה לו במתנה כיפה וציצית. היא שמה את הכיפה על ראשו והלבישה לו את הציצית, תוך כדי שהיא מנגבת את דמעותיו. מאותו רגע נצנצו עיניו בשמחה, ותחושת רוגע שניסכה בעצמותיו סילקה את פחדיו.

שלושה חודשים מאז שנכנס לגן, החליטו הוריו לנפוש בסיני יחד עם בנם. יבגני הקטן לא ויתר על הכיפה והציצית, למורת רוחו של אביו, שלא אהב - בלשון המעטה - את סממני היהדות, במיוחד לא כשהם מבלים בטיולים ומסעות. בתחילה הסכים לרצון בנו הקטן כי לא רצה לאכזבו. אבל בהמשך המסע, כשהגיעו לסיני, ביקש האב מן הילד להוריד את פריטי הלבוש המסוכנים. הוא הסביר לו בשפה שגם קטנים מבינים, שהפעם זה כבר מסוכן, "אנו נמצאים באזור שורץ ערבים במדינה עוינת, וזה לא הזמן להבליט את היהדות. עדיף שלא ניחשב כיהודים".

הילד לא הסכים בשום אופן, אף על פי שאמו הצטרפה לבקשת האב. כשניסו בכוח להסיר, החל לצעוק ולהסביר להוריו שהכיפה זה הכתר של היהודי, והציצית זה בגד מלכות של יהודי, והגננת הסבירה לנו שאנו בני מלכים. אסור להוריד!

ההורים ההמומים הביט זה בפני זו, ולא האמינו שזה יבגני הקטן. איך בכלל הבין את הגננת, כשהוא עדיין אינו דובר עברית כלל? מי הכניס לראשו רעיונות מוזרים כל כך, בעיני אביו, ונאצלים - בעיני אמו? הם נכנעו לרצון יבגני הקטן והמשיכו את הטיול למרות האזהרות להימנע מכניסה לאתרים אלו, לגבי הבאים מישראל.

בפעם הבאה שהביאה נטשה את בנה לגן, שאלה את הגננת מה הסיבה שהילד התעקש כל כך על הציצית והכיפה, ומדוע הוא לא מוכן כלל להסיר אותם, בכל מצב?

"גם אני המומה מזה. הרי הוא לא מבין כלל את השפה. ואיך בכלל ידע להסביר לך מדוע אסור להסיר את תשמישי הקדושה?". תשובה לא הייתה להן, אבל הרבה חומר למחשבה תפס אותן לשעות רבות.

את כל הסיפור המיוחד הזה סיפרה לי בהתפעלות פנינה, הגננת האכפתית, שהיא אחת השותפות בהידברות. היא הוסיפה שיבגני החל להשתלב, ולהיות אחד מהילדים הללו, שכל גננת הייתה שמחה להתברך בהם.

התרגשתי מאוד, והחלטתי שראוי לפרסם ולראות במוחש שדמעות של אם לא שבות ריקם, ורצון חזק לחינוך תורני שלא מתפעל מקשיים וממכשולים אפילו מבית – ינביט פרי מהודר.