רונן דבש: "האמנתי שאהיה האסיר הראשון שיצליח לברוח מהכלא השמור"

הוא מתגורר בסמיכות לכותל המערבי, ועטור בזקן ופאות ארוכות שקשה לפספס. זהו רונן דבש. דבר אינו מסגיר את עברו. ממפגש חיצוני עם האיש קשה להאמין מה עבר, ואיזו דרך עשה עד שהגיע לעולם התורה והמצוות. אבל מאחורי דבש מסתתר מסע ארוך אל היהדות, שעובר אי-שם בתעשיית המוזיקה האלקטרונית, בבית מעצר הודי מאובטח, ועד בריחה שלא כדרך הטבע שהגיעה לאחר תפילות מעומק הלב וחזרה בתשובה.

דבש (50) נולד למשפחה חילונית. "למדתי במוסדות הממלכתיים, ומשם המשכתי, כמו 'כל החבר'ה', לצבא", הוא מספר. "למן ההתחלה רציתי להיות כמה שיותר קרבי, ואכן התגייסתי להנדסה קרבית. אני זוכר שנכנסנו ללבנון, גאים בעצמנו ורגועים, אולי יותר מדי.

"בהמשך ניפגש בשורה של מצבים מסוכנים, אחד מהם אני מתקשה לשכוח עד עתה. זה קרה בשעה שפינינו מוקשים בגבול סוריה. היה לי חבר, אליהו שמו, שהלך להתיישב על אחד מהסלעים בצד. הזהרתי אותו שלא לעשות זאת. חששתי ממלכודת, ולמפרע התברר שלרוע המזל צדקתי. הוא התפוצץ מולנו ונותר נכה לכל ימי חייו. האירוע הזה כמובן איננו היחידי. במקרה אחר ערכנו מארב, שבמהלכו המתנו במקום מסוים במשך יומיים וחצי. הקשר בינינו לבין הבסיס נותק בשלב מסוים. היינו נתונים לחסדי הגורל, והיום אני יודע לומר – לחסדיו של הקב"ה. במשך 40 שעות שכבנו שם כשחיזבאללה סביבנו. לבסוף חולצנו בחסדי שמיים.

"לאחר תום שירותי הצבאי נלקחתי לעבודה כנהגו ומאבטחו של שר האוצר דאז (דבש מעדיף שלא לפרסם את זהות השר - ד.פ). לאחר מכן יצאתי לטיולים בחו"ל, במהלכם הגעתי עד לקוטב הצפוני", הוא מספר. "המקום שנחרט בליבי יותר מכל במהלך המסעות הללו – היא הודו. הסיבות לכך רבות. בהודו כבר כשאתה נוחת אתה מרגיש שהגעת למקום ללא גבולות. זה מה שמשך אותי. זה מה שמושך לשם גם אלפי ישראלים כל שנה. בהודו קבעתי את מקומי למשך תשע השנים הבאות, כשמדי פעם אני מגיח לביקור בישראל. חייתי את מה שחשבתי אז ל'חיים הטובים'".

הארה רוחנית במסיבה

איך התפרנסת?

"עבדתי בתחום המוזיקה. פתחתי אז בארץ מגזין שהיה למגזין המוזיקה האלקטרוני המוביל בישראל. המגזין כמעט הפך למוסף בעיתון 'מעריב', אך לבסוף זה לא יצא אל הפועל. במקביל להתעסקות במגזין ניהלתי מסיבות שונות ברחבי הארץ, וגם בעולם".

ואז בשלב מסוים אתה מתחיל להתקרב ליהדות, מתי זה קורה?

"זה קרה לאחר מספר אירועים שבהם חוויתי מעין רגע של רוחניות כביכול מעולם אחר", הוא אומר. "אני זוכר היטב את הסיטואציה. היו שם (באחת המסיבות) המון אנשים, שאני דאגתי להביא למקום, אבל באמצע הרגשתי שאני צריך להתאוורר. עליתי למעלה, ועד היום איני יודע להסביר זאת אבל כאשר הסתכלתי כלפי מעלה כביכול שמעתי קול שאמר: 'מה יהיה איתך? תחזור בתשובה!'. זה זעזע אותי, אבל לא גרם לי לשנות את דרכי. היה עוד מקרה בהמשך, שבו הייתי ביאכטה עם ידידים בחו"ל, כשלפתע הרגשתי תחושה בה כביכול אני נלפת משם החוצה. יצאתי מהמקום אל בית המלון שבו התארחתי, כשכל הדרך אני ממלמל פרקי תהילים – למרות שמעולם עד אז לא אמרתי פרקי תהילים".

ההתקרבות לעולם התורה והמצוות הייתה הדרגתית. "היה לי חבר טוב שבנה בית בהימלאיה, ובשבת הוא התחיל פתאום להכין חלות", נזכר דבש. "הוא הציע לי לשמור עמו שבת יחד, וזה ממש מצא חן בעיניי. במקרה אחר, חבר בניו דלהי ההודית הציג בפני את הספר ליקוטי מוהר"ן, ושם מופיע בפרק רנ"א קטע העוסק בעיר גואה – זו העיר אליה הייתי מגיע כל שנה מאז שהשתחררתי מהצבא יחד עם המון ישראלים. היינו נחשפים שם לכל מיני עבודות זרות של הודים. היינו קבוצות של ישראלים חילונים שמעולם לא קיבלו אור רוחני, וכעת מקבלים חיות אבל דווקא מצד הטומאה. למרבה תדהמתי ראיתי כיצד רבי נחמן מצטט את הגמרא על גואה, שלפיה כשעם ישראל מתערבבים בין הגויים ולומדים את מעשיהם אז הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול, מוריד להם אור מהעתיד לבוא, ועל ידי זה מחזיר אותם בתשובה. זה ספר שנכתב לפני מאתיים שנה על גואה. וזה בדיוק מה שקורה היום. היה לי ברור שזה לא ברור", הוא משתף.

מאז הפך ספר ליקוטי מוהר"ן לבן לווייתו הקבוע של דבש: "ידיד נתן לי לבקשתי את הספר, ומאז בכל שאר המסעות שניהלתי הייתי פותח את הספר וקורא ממנו. אומנם לא ממש הבנתי מה הוא אומר, אבל כן מצאתי שם הרבה נקודות שעזרו לי. במקביל ביקשתי מאבי תפילין והתחלתי להניח יום יום".

היו לך עוד מקרים שהובילו אותך להאמין?

"ודאי", הוא נזעק. "בתקופה זו נסעתי פעמים רבות לחו"ל, ובפרט להודו, במטרה לתחזק חנויות שהקמתי. החלק המשמעותי בחזרה לתשובה, אז ראיתי את יד ההשגחה העליונה בצורה מוחשית, קרה כשאכלתי פעם בשר לא כשר, וזמן קצר לאחר מכן החלו לתקוף אותי כאבי בטן לא מוסברים. סבא של חבר, שהיה קרוב לדת, הציע לי לטבול במקווה האר"י בצפת. בלית ברירה נסעתי לשם, ולתדהמתי, מרגע שיצאתי מהמקווה – פסקו הכאבים.

"ככל שחלפו הימים הבנתי שהיהדות היא האמת", הוא ממשיך. "ראיתי ידידים מסביבי שהתקרבו ליהדות, וזה השפיע עליי. ראיתי את האור והשלווה שהיו נסוכים על פניהם, וחשתי שגם אני מעוניין בכך. בשלב מסוים הבנתי ששערות ארוכות אינן ראויות על פי הקבלה, והחלטתי לגזוז את השערות הארוכות שלו שכללו לא פחות מ-120 ראסטות. זה היה רגע קשה מאוד מאחר וזה היה הסמל שלי בקרב הבוהמה, אבל גם הרגע שסימל עבורי כי אני לא בצד הזה".

נסיעה גורלית להודו

למרות ההתקרבות לדת, דבש עדיין לא הגדיר את עצמו באותם ימים כאדם דתי. את הצעד הסופי לעבר היהדות הוא יעשה דווקא מתוך המקום הנמוך שאליו הושלך לאחר מכן, אבל עוד קודם לכן הוא עבר לגור בצפת. "רציתי להתנתק מהחוויות הלא טובות בתל אביב", הוא מציין, "אבל כשהגעתי לשלב זה, החלו לצוץ בליבי לבטים גדולים, והיה לי קשה להחליט אם ללכת על הרוחניות בכל הכוח, או לא. הרצון לשוב אל היהדות היה גדול, אבל התקשיתי מאוד בקבלת ההחלטה הזו. חשתי שאינני מסוגל לעשות את הצעד הסופי לעבר היהדות, והתחלתי להאמין באמת ובתמים שאולי הקב"ה איננו רוצה את התשובה שלי. הייתי כל כך שבור באותה תקופה, שהחלטתי לסיים הכל – קניתי כרטיס בכיוון אחד להודו". 

רגע לפני הטיסה להודו, חבר הציע לו שידוך ודבש נותר בארץ. הוא התחתן, הקים את ביתו בצפת, והאמין כי מצא שלווה בחיק היהדות ולצד המשפחה שהקים. אבל בדיוק אז, חנות שהקים למכירת בגדים הודיים החלה להראות סימני קריסה. במטרה לכסות את החובות במהירות, החליט דבש לשוב "בפעם האחרונה" להודו. "התחושות הרעות אפפו אותי לקראת הנסיעה. משום מה, משהו הבהיר לי כי אין זה רעיון טוב להגיע להודו בשלב זה. גם אבי התערב לראשונה בחייו בנסיעותיי וביקש שלא אסע. אבל אני הייתי חדור מטרה להגיע שוב להודו", הוא משחזר.

מדוע נסעת למרות התחושות הקשות?

"חשתי באותה עת שהודו היא הסיכוי האחרון שלי לרווחה כלכלית במהירות. ידיד הציע לי להעביר לשם מזוודה והבטיח גם לשלם לי על כך היטב. במזוודה שכנו תכשיטים חוקיים אשר מוכרים אותם באירופה, אבל בתחתית של המזוודה היו גם דברים שלא ידעתי – חומרים אסורים שתפיסתם ברשותי עלולה להשית עליי עונשים כבדים.

"בטיסה מישראל להודו עברתי דרך שוויץ והכל התנהל כשורה. האמנתי שהכול בסדר והנסיעה תסתיים במהירות, אבל בניו דלהי, בעת שאני עובר את המכס, השוטרים במקום אותתו לי מיד שאעביר את המזוודה שוב בשיקוף. משהו לא מצא חן בעיניהם". בשלב זה צמד שוטרים ניגש לעבר המזוודה. השניים הרימו אותה בקלילות ורוקנו אותה מתוכנה. הם ניערו אותה לאחר מכן וגילו כי היא עדיין כבדה. התמונה מבחינתם הייתה ברורה. אחד מהם נטל סכין יפני, קרע את דופן המזוודה, והחומרים האסורים נשרו ממנה.

יהודי ליד ניגרים ומוסלמים

"באותו רגע הבנתי שהסתבכתי", הוא נזכר ברגעים שלאחר תפיסת המזוודה. "הודו יכולה להיראות לעיתים כארץ ללא מגבלות שבה ניתן לעשות כמעט הכל, אבל מסתבר שאין זה כך. כצפוי, נלקחתי למעצר. קבוצה של שוטרים ליוותה אותי כביכול הייתי טרוריסט מסוכן. למזלי הם העניקו לי רשות לצלצל לרעייתי בדרך. צלצלתי אליה וניסיתי להרגיע ככל יכולתי. אמרתי לה שאני מאמין שאוכל לברוח ברגע שרק יתאפשר וישחררו אותי לרגע. הייתי מודע לכך שאפילו כדי להגיע למשפט בהודו צריך רחמי שמיים מרובים, וניתן לעבור זמן רב עד שהאסיר מוזמן לשופט. בתנאים כאלו הבנתי שאינני מתכוון להעניק את גופי לטחנות הצדק ההודיות. אבל תוך כדי שאני מדבר עם רעייתי אני שומע את בכיה. הבנתי שהאירוע הזה איננו אסון רק עבורי – אלא גם עבור משפחתי. לא יכולתי לדעת זאת אז, אבל זו הייתה השיחה האחרונה בינינו למשך חצי שנה הבאה.

איך נראה הכלא בהודו?

"אפילו בעלי חיים מסוגלים למות כתוצאה מהתנאים הקשים בכלא ההודי", הוא מגדיר את המקום הקשה שאליו הגיע. "בתוך הכלא שורר חום שיכול להגיע ל-45 מעלות ויותר. כמובן שאין מזגן, אבל אפילו מאוורר איננו בנמצא, וגם לא חלונות. הכול שם סגור. מיד כשנכנסתי למבנה הכלא גיליתי לחרדתי מאות אנשים מולי ניצבים יחדיו, מצטופפים באגף אחד".

למרבה הזוועה, בכניסה גילה דבש חריטה שמסבירה כי המקום ראוי להכיל עד 180 איש. "שם היו כ-400", הוא נזכר. את התנאים בכלא הוא מתקשה לשכוח גם בחלוף השנים: "ישנים על הרצפה, ללא מזרנים או רהיטים אחרים, רק רצפה, קירות ותקרה סובבים אותנו. הכול שחור מפיח, אין אוויר נקי. תנאי ההיגיינה מזעזעים. בתנאים הללו אנשים נותרים שש או שבע שנים מבלי יכולת לצאת. מי שכן נמצאים שם מרצונם אלו העכברים והחולדות – מהם יש בשפע. הם רצים בין האסירים וממררים עוד יותר את חייהם.

(צילום: shutterstock)

"איני יכול לשכוח את הלילה הראשון שלי שם", הוא אומר. "בתחילה התקשיתי להירדם עם חוסר התנאים ששררו שם, אך בהמשך נרדמתי מרוב עייפות על הרצפה המטונפת שנדמה שלא שטפו אותה מאז שנבנתה. עם עלות הבוקר נפתחו השערים לחצר. יצאתי עם כולם, וראיתי במקום את הקצין שמפקח על האסירים. החלטתי לגשת לדבר עמו, במטרה להמתיק במשהו את התנאים שלי, אבל מיד כאשר ניגשתי הוא קם לעברי עם מקל ארוך שהחזיק בידו והורה לי להסתלק מהמקום. הבנתי שאין עם מי לדבר. ברוכים הבאים לתנאים בכלא ההודי".

מדוע התנאים כה קשים?

"צריך להבין שבהודו חיים כמיליארד ומאתיים מיליון תושבים", הוא מסביר. "מתוכם שבע מאות מיליון בני אדם ישנים ברחובות, מתקלחים עם מי ביוב ואוכלים את כל הפסולת שקיימת ברחובות, כך שמבחינתם – אם בבתי הכלא היו תנאים מעט יותר טובים, הם היו עושים הכול כדי להיכנס אליהם. בתי הכלא צריכים להיות גרועים יותר מחייו של הומלס הודי טיפוסי.

"איתי בכלא", ממשיך דבש, "הוחזקו קבוצה של ניגרים. חייהם היו טובים משלי, לאור זאת שגם בניגריה אין להם תנאים יותר טובים. הם רגילים למצב הזה ויכולים לשרוד, אבל אחד כמוני, מערבי, מקבל הלם של ממש בכלא ההודי".

קרבה רוחנית בעומק הבכא

"חשתי את השוק הזה גם בכל הנוגע ליהדות. לפתע הרגשתי צורך להתרחק כביכול מהקב"ה, אבל אז הבנתי שרק הקב"ה יכול להוציא אותי מהמקום הזה, והתחלתי להתפלל. למעשה, עד היום אני מתגעגע לתפילות שהיו לי בתוך הכלא ההודי – דווקא במקום הנמוך ביותר התפילות הן הקרובות והעוצמתיות ביותר".

ואלו ניסים ראית בעקבות התפילה?

"ראשית נרשם שיפור משמעותי בתנאי הכליאה שלי", הוא מציין. ואכן, בשלב מסוים מגיע אל הכלא אחיו של דבש. הוא העניק למפקד הכלא 500 רופי – סכום ששווה למשכורת של חודשים בהודו – וזה הוביל לשיפור עצום בתנאים של דבש. "הועברתי לצינוק. במקום 400 האנשים ששהו לצדי בכל רגע נתון בצפיפות, מחנק וללא תנאים – הגעתי למקום שלעומת התא הקודם נראה כמלון. מדובר במעין צינוק שבו ישנים ארבעה בני אדם אחד בצמוד לשני".

בשלב זה הוא קיבל גם מתנה של ממש, לאחר שאחיו רכש לו פירות וממתקים. "פתאום קיבלתי אוכל נורמלי. אבל מה שהפחיד אותי בכל אותה עת היא העובדה, שהצינוק אליו הגעתי זה מקום שבו שוהים מוסלמים קיצונים. מולם יש קבוצה של הודים, ושתי הקבוצות נאבקות זו בזו. למזלי, הצלחתי להתחבב על שני הצדדים.

"בהמשך הגיע לתא ישראלי נוסף שסייע לי מאוד בהתמודדות עם המקום הקשה הזה. ועדיין היה לי קשה מאוד. אני זוכר ששמעתי כי אחי לא מצליח עם מאות אלפי שקלים שגויסו למען המשימה – לשחרר אותי. חשתי אז היטב את האמירה: 'השם שפתי תפתח', וחשתי שיש באמת צורך שהקב"ה יפתח את פי כדי להתפלל בפניו. אני זוכר את הגרון חנוק, ואת המילים בקושי יוצאות מהפה. זהו צער איום ונורא. הקרבה הרוחנית לה זכיתי קודם ליוותה אותי גם שם בכלא. אני זוכר כיצד קיבלתי מגבריאל הולצברג הי"ד את ספר תיקוני הזוהר ועוד הרבה ספרים, ובפרט ספר תהילים, שאותו קראתי כל יום מתחילה ועד סוף".

(צילום: shutterstock)

מתי אתה מתחיל לחשוב על בריחה?

"כבר בדיונים בבית המשפט ניסיתי לברוח, כך היה בכל דיון, אך ללא הצלחה. אך ביום אחד חליתי במלריה, ואז הגיעה הישועה".

זה קרה לאחר שדבש קם בוקר אחד עם כאבים עצומים. "התגלה שיש לי מלריה. חשתי תחושות קשות במיוחד, וכמו בהודו – לקח להם זמן להעביר אותי לבית החולים של הכלא. משם הועברתי לאחר מכן לבית החולים המקומי. באחד הימים צעדתי לבית הנוחיות, ובאופן נדיר השומר ששמר עליי אמר לי לסגור את הדלת מאחוריי. צריך להבין שמדובר באיסור חמור, בגלל החשש שהאסיר יבקש להימלט.

"הרמתי את ידי לעבר החלון הקטן בחדר וגיליתי שהוא מתנדנד. לא התכוונתי לברוח, אלא רק להכין את הקרקע לפעם הבאה. הסטתי מעט את החלון, והוא נפל ברעש החוצה. לתדהמתי, השומרים לא שמעו את הרעש ודבר לא קרה. החלון, שהיה עשוי מברזל, התקפל לי בידיים כאילו היה פלסטלינה. כאשר ניסיתי להחזיר את החלון השבור למקומו, על מנת שלא יגלו אותו ויאשימו אותי בניסיון בריחה, התברר שהברזל מסרב להתקפל שנית. בשלב זה הבנתי שאין כל ברירה אלא לברוח עכשיו.

"קפצתי מהחלון אל הקרקע, ולמזלי – מתחת המתינה לי מונית. היא לקחה אותי מהמקום דרך הסמטאות משום מה, אבל זמן קצר לאחר מכן גיליתי שאם הייתי נלקח בדרך הראשית – הייתי נעצר במקום, בגלל שהשומרים כבר גילו את דבר הבריחה והקימו מחסומים בכל האזור. ההשגחה הפרטית המשיכה ללוות אותי גם הלאה, כאשר אנשים הצליחו לעזור לי בכסף ועם מצרכים. במקרה אחד, שוטרים שחיפשו אחריי לא הבחינו בי גם כאשר עמדתי מולם, וכך הצלחתי גם לחצות את כל הודו ולהגיע לישראל מבלי להיעצר.

"וכל זה", מסכם דבש, "רק עם הכוח של התפילות. עובדה: הייתי היחידי שהצליח להימלט מהמקום בעשרות השנים האחרונות (!)".