טיולים, טיפולים ורעיונות חדשים: בקש"ר לסיעתא דשמיא

לפרק הקודם: כמה טוב שיש אבחנה

לפני כמה שבועות כתבתי על כמות הטפסים הבלתי נתפסת שמגיעה עם ילדי קש"ר. עכשיו התחלתי להבין עוד משהו – אם אני רוצה לעזור לילדונת, אני צריכה גם להתכונן להרבה יציאות מהבית, נסיעות והליכות.

מאחרי החגים של כיתה א' התחלתי לקחת את מיכלי פעם בשבוע לחוג קטן שנתן לה עזרה בשיעורי בית. מורה חמימה ולבבית, קבוצה קטנטונת של ילדות, ועזרה מועילה מאד. 25 דקות הליכה מהבית (אין אוטובוס), הלוך וגם חזור כמובן, כשהחוג עצמו אורך כשעה וחצי – כך שאני יכולה לבחור בין המתנה או סיבוב קניות בזמן הזה, לבין הליכה חזרה הביתה בשביל להספיק להיות בו חצי שעה, ולצאת אליה בחזרה.

ועכשיו הצטרף, ברוך ה', גם ריפוי בעיסוק אחת לשבוע. נסיעה באוטובוס ועוד הליכה קצרה, הלוך וחזור. כמובן, התור הפנוי היה רק על חשבון שעות הלימודים. פעם בשבוע מיכלי השתחררה מהלימודים, והפסידה אותו שיעור בכל פעם – קושי בפני עצמו, כי זה אומר גם להשלים את ההפסד הזה בכל שבוע מחדש... ומצד שני, אם הטיפול יעזור, זה שווה את המאמץ, נכון?

נסענו ופגשנו מרפאה בעיסוק מקסימה ומתוקה בשם תהילה. היא קראה את התיק של מיכלי ושמעה קצת גם ממני, ובחרה לעבוד איתה על נושאים של תכנון מראש, ועל שמירה על הסדר. נשמע טוב.

רק שזה לא היה.

המפגשים עצמם היו נפלאים, ומיכלי נהנתה מהם מאד. תהילה עבדה איתה ושיחקה איתה במשחקים מעניינים ומפתחים, וזה היה נפלא. אבל בפועל – לא ראיתי שיפור בשום דבר. יותר מזה – ברגע שיצאנו מהקליניקה – כאילו כל מה שנלמד, נשכח. מיכלי לא שתפה פעולה בניסיונות ליישם את מה שלמדה. הרגשתי שאני משקיעה זמן ומאמץ מיותרים, על חשבון שעות עבודה שלי ושעות לימודים שלה, בשביל חצי שעה של כיף בלי שום ערך מוסף.

אחרי כמה שבועות כאלה, "קיטרתי" למכרה שלי בעניין. היא, שיש לה קצת ידע בתחום, אמרה לי בפשטות: "היא צריכה קוגפאן".

חשבתי שלא שמעתי טוב. קוג-מה? מה זו המילה הזאת? מעולם לא שמעתי אותה...

אבל היא חזרה עליה והתעקשה: "תבדקי. זה בול בשבילה".

אז בדקתי, וגיליתי עולם. מתברר ששיטת קוגפאן (קיצור של המושג " Cognitive Functional Intervention") היא שיטה מיוחדת של ריפוי בעיסוק, שמיועדת ספציפית לילדים, לבני נוער וגם למבוגרים עם הפרעת קש"ר. בררתי קצת, וזה נשמע לי בדיוק מה שיתאים למיכלי. אז הלכתי לחפש מטפלות בשיטה, ובמקביל – לברר על הזכאות שלי להחזר מקופת החולים על טיפול פרטי.

* * *

מילה קטנה על סייעתא דשמיא.

צריך סייעתא דשמיא בכל דבר. זה מובן מאליו. שום דבר שנעשה – לא קורה בלי עזרתו יתברך. כל התהליך של גידול ילדים מלווה אצלי באינסוף תפילות עבורם, וכשיש קושי – התפילות מרקיעות שחקים. אלא שלא תמיד מצליחים לראות בעיניים את העזרה שהקב"ה שולח. לפעמים העזרה הזו מוסתרת, ונראית כמו קושי בלתי נגמר. ככה הרגשתי עד השלב הזה. טרטור ומריחת זמן וקושי ועוד קושי ועוד אחד, ושום דבר לא מסתדר. ולפעמים זה קשה. ומייאש.

אני זוכרת שהיום שבו חיפשתי מטפלת בקוגפאן הרים אותי, את מצב הרוח שלי ואת האמונה שלי בכמה רמות. פתאום היה לי משב רוח רענן של תקווה, פתאום משהו אחד שבו ראיתי בעיניים סייעתא דשמיא ממוקדת ומותאמת בדיוק בשבילי. אני יודעת שהקב"ה תמיד איתי. אבל הרגע הזה, שבו משהו אחד הלך בקלות – עזר לי להתמודד עם דברים אחרים שהלכו דווקא בקושי. הזכיר לי את העובדה הפשוטה הזו: הכל משמים.

* * *

ברשימת המטפלות בקוגפאן שקיבלתי, היתה בדיוק אחת שמקבלת בעיר מגורי. התקשרתי אליה, השארתי הודעה. היא חזרה אלי אחרי פחות משעה.

היא מרפאה בעיסוק מוסמכת, שכעת מתלמדת בשיטת קוגפאן, כך שהיא עובדת יחד עם מטפלת נוספת, ושתיהן יחד עובדות עם הדרכה צמודה של המורה שלהן. כן, יש להן זמן פנוי לטיפול, אפשר מבחינתן להתחיל כבר בשבוע הבא.

!!!

מהמתנה של כמה חודשים לריפוי בעיסוק רגיל, להמתנה של פחות משבוע לטיפול שמדויק בדיוק לצרכים של מיכלי? תודה לך, ה'. וזה לא הכל... "איפה אתן נמצאות?", שאלתי אותה, והיא נקבה בשם הרחוב. מרחק 5 דקות הליכה מהבית שלי.

התור אחרי הצהריים, בשעה נוחה, בלי להפסיד לימודים.

תודה לך ה', כבר אמרתי?

*  *  *

במאמר מוסגר: לפרק הקודם הגיעו כמה תגובות שהיה לי חשוב להתייחס אליהן.

אחד המגיבים כתב:

בעצם הרופא/האבחון לא עזרו לה במשהו פרט לנתינת מרשם?! אז אם לא רוצים לתת כדורים, למה לאבחן? מה תורם האבחון? מה להעניק לילד? אילו קשיים קיימים לילדי קש"ר?

אכן, לילדי קש"ר יש הרבה קשיים, ויש הרבה דרכים לעזור להם, לאו דווקא באמצעות כדורים. אבל בשורה התחתונה – נכון, האבחון עצמו, הרופא עצמו, לא נתן לי מידע מעבר ל"הפרעת קש"ר – כדור". את רוב הידע שלי היום על הפרעות קש"ר שאבתי ממקורות אחרים, שאינם קשורים ישירות לתחום, אלא למדו מניסיון, או רכשו ידע מקצועי אבל אינם עובדים בתחום בפועל. וזה חבל מאד. אחד החלומות שלי הוא למצוא דרך להכניס את המודעות לעניין לרופאים המאבחנים, שידעו להכין את ההורים מראש – למה לצפות, ואיך אפשר לעזור.

מגיב/ה נוספת כתב/ה:

כשיש אבחון יש זכאות לעזרה בבית הספר, וזה משמעותי. אפשר לקבל שעות פרטיות עם מורה במסגרת בית הספר בחינם ועוד דברים כמו הקלות במבחנים. גם אם לא לוקחים תרופה, אבחון רשמי עוזר.

הפתעת אותי! לא ידעתי על זכאות כזו, ואשמח אם תוכל/י להגיב כאן שוב, עם יותר פרטים. זכאות מטעם מי, ואיך מקבלים אותה? ידוע לי על זכאות להקלות במבחני בגרות, אבל לא ידעתי שיש עוד אפשרויות, ואשמח להתעדכן.

גם לכם יש קש"ר בבית? מוזמנים להגיב.