פרשת בא: בין זמן רוחני לזמן גשמי, או: מתי נקבל שכר על מה שעשינו?

לפני שעם ישראל יצא ממצרים, אמר הקדוש ברוך הוא: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב'). רש"י מביא בשם המדרש: "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו, כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש". לא נכנס כעת לפרטי המצווה, אולם כאן נצטוו בני ישראל על חישוב זמן משלהם. חודש ניסן הוא החודש הראשון עבור בני ישראל ("לכם"), והחודש מתחיל בכל פעם שהלבנה "מתחדשת" ומופיעה מחדש אחרי לילה שהיא כביכול "נעלמה". כל מועדי ישראל נקבעים לפי הלבנה.

קידוש החודש היא מצווה חשובה מאוד, עד כדי כך שרש"י בתחילת חומש בראשית מביא את דברי המדרש שהתורה הייתה צריכה להתחיל עם המצווה הזו במקום עם פרשת בריאת העולם – "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל". מה מיוחד במצוות החודש, שלדברי חכמים ראוי שהתורה תפתח בה?

ר' משה שפירא זצ"ל מביא בשם הגר"א את התשובה הבאה.

התלמוד (ראש השנה לב ע"א) כותב, ש"בראשית ברא אלוקים" זה אחד מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. מה נברא במאמר הזה? הזמן (ספורנו, גר"א). רגע בריאת העולם הוא הרגע היחיד בהיסטוריה שאין לו עבר, אלא רק הווה ועתיד. החל מרגע בריאת העולם והלאה, כל רגע מורכב מעבר, הווה ועתיד.

פרשת בריאת העולם שנפתחת ב"בראשית ברא אלוקים", ופרשת החודש – "החודש הזה לכם ראש חודשים", מייצגות שתי מערכות שונות של זמן. זמן "גשמי" – שהוא הזמן על פיו חיים כל אומות העולם, וזמן "רוחני", שהוא זמן מיוחד לעם ישראל (עיין הערה). ההבדל בין שני הזמנים הללו הוא עצום ונבאר מדוע.

הזמן שנברא ב"בראשית", זהו סדר זמן שתחילתו בהיווצרות וסופו בכיליון. כל דבר גשמי שנברא בעולם, מתרחק והולך אל סופו. ככל שחולף יותר זמן מתחילת הווית הדבר, כך הולך וקרב סופו.  לעומת זאת, הזמן של "החודש", זהו מערכת זמן שהולכת מהכליה אל החידוש.

בקידוש החודש אנו אומרים: "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ" (מתוך קידוש לבנה). ישראל מונין ללבנה, והם מקבילים לה. השמש יוצרת מערכת זמן שנקראת "שנה", וגם המשמעות היא לחזור שוב על אותו דבר, חוזר ושונה. הלבנה יוצרת מערכת שנקראת "חודש". העובדה שישראל מונים לפי הלבנה מורה, שסדר הזמן של עם ישראל הוא של חידוש. כלל ישראל נקראים "עמוסי בטן", משום שהם מועמדים ל"לידה". יש להם את הכוח להיוולד מחדש מתוך כל מצב. כל אופני החידוש בעולם כלולים בפרשת "החודש".

נעמיק בזה יותר.

החודש הראשון הוא חודש ניסן. ידועים דברי הטור בשם רב האי גאון, שתחיית המתים תתרחש בחודש ניסן (טור אורח חיים סוף סימן ת"צ).

האמונה בתחיית המתים הינה מהותית מאוד ובעצם מסבירה את מהות מושג "החודש". האמונה בתחיית המתים היא לא רק שהמתים יחיו, זה וודאי, אלא עמוק הרבה יותר - שכל מה שנראה "מת", יחיה. כלומר:

התורה כותבת "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז', י"א). התלמוד (עירובין כב) כותב על פסוק זה: "היום לעשותם - ולא למחר לעשותם, היום לעשותם, למחר לקבל שכרם".

העולם הזה יכול להיתפס כעולם שהולך ונגמר, בו כל פעולה נעלמת באבק הזמן, אולם האמונה היהודית אומרת את ההיפך – עולם הזה הוא מקום של עבודה מתוך העלם ואי ידיעה של עוצמות הערך של כל פעולה שאנו פועלים. אחרי תחיית המתים, יתגלה לנו כל מה שעשינו, והוא יתגלה במלוא העומק והגדולה של כל מעשה ומעשה. כל דבר ודבר, כל מעשה ומעשה אם הוא טוב, הוא בוקע רקיעים והוא יתגלה במלוא הנשגבות שלו. היום זה יכול להיראות כמעשה סתום, ואפילו עלוב ומסכן, ואנו חושבים – נו, מה כבר עשינו... הנחנו תפילין על הראש, שמרנו שבת, למדנו תורה, אולם לעתיד לבוא הכל יתגלה לנו במלוא חיותו!

לעומת זה, נגלה גם לאיזה עומק של השחתה ושל רע מגיעה העבירה, נראה איזה חורבן העבירה פעלה. "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ, רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" (תהלים קי"ט, צ"ו) – "אפילו כל העולם כולו אינו שווה לדבר אחד מדברי תורה" (ירושלמי, תחילת פאה). כל מילה ומילה בדברי תורה היא מצווה, והיא עוברת ומתרחבת מעבר לכל מה שיכולים אנו להעלות על דעתנו. "רחבה מצוותך מאוד" היא האמונה בתחיית המתים.

כעת מבינים אנו מדוע התורה צריכה הייתה לפתוח במצוות "החודש", שהרי זהו המסר העיקרי של התורה – "וחיי עולם נטע בתוכנו". פרשת החודש מלמדת אותנו שהעולם כולו צועד לקראת התחדשות.

זו חירות במלוא מובן המילה. חירות מכליה וחידלון. חירות ממוות. חיבור לחיי נצח. לחירות הזו זכו עם ישראל.

כל אחד מאתנו יכול לבחור להיכנס לתוך עולם של חירות. לתוך עולם של תחיה וחידוש.