"לימודים זה לא הכל בחיים": רופאה שחוותה אפליה מצד הוריה, מזהירה אחרים

בפוסט מתארת הרופאה את החינוך הקלוקל של הוריה, שלדבריה נהגו לעשות 'איפה ואיפה' בין האחים - שלא לטובתה. 

"כותבת את הפוסט הזה בדחילו ורחימו, באנונימיות דרך פרופיל של חברה טובה. אני לא רוצה שיזהו אותי בשום צורה", פותחת הרופאה וכותבת. "ההורים שלי גידלו אותי לתוך שדה מוקשים. נולדתי לשני אנשי צבא, אנשים קשוחים ומי שבאמת גידלו אותנו ביום יום היו סבא-סבתא. אני ילדת סנדוויץ' שנולדה לאחות גדולה מחוננת וגאונה, ואח שקטן ממני עם תסמונת דאון".

בנקודה זו היא מתארת את החיים של אחותה המוצלחת, זו שתמיד הוריה השוו אותה אליה. "אחותי ידעה קרוא וכתוב כבר בגיל 4, בכיתה א' כבר ידעה לדבר בכמה שפות, בכיתה ב' הוקפצה לכיתה ד' ואז בכיתה ז' הוקפצה ל-ט'. מאלו שסיימו תיכון בגיל 15 עם תואר ראשון במתמטיקה. עוד לפני שהתגייסה הספיקה ללמוד תואר שני ואז בצבא - דוקטורט ולימודים בחו"ל. ואני? תלמידה ממוצעת מינוס מינוס. לימודים לא עניינו אותי. רציתי לטפס על עצים, לרוץ, לצייר, לשיר .. ובקיצור, הכל חוץ מלימודים".

אבל אז הגיעו ההשוואות, שהיו לדבריה הכי קשות. "'למה את לא יכול להיות כמו אחותך הגדולה?', 'תלמדי מאחותך הגדולה', 'תראי את אחותך הגדולה', תשקיעי ותצליחי. והמורים היו הכי גרועים - יש לך מלא פוטנציאל את פשוט לא משקיעה, את לא לומדת. מוקשים על מוקשים על מוקשים. מגיל קטן הבנתי שלא אזכה לשום קבלה מההורים שלי. לא אגזים ואומר, שאת מעט האהבה שרציתי, גם לא קיבלתי. כדי לקבל נעליים חדשות, הייתי צריכה להוציא 100 במבחן כלשהו. כדי לקבל מתנה ביום הולדת, אותו כנ"ל. בכל מפגש משפחתי הייתי מושפלת עד דמעות. ההישגים החברתיים שלי מעולם לא הוצגו לראווה, היכולות הניהוליות שלי - גם.

"בכיתה ט', עם תעודה של 40-70 הגעתי לקורס שלימד אותי להאמין במי שאני. ולא רק, הקורס הזה לימד אותי לאהוב אותי, כמו שאני. בכיתה י' ניגשתי באופן עצמאי לאבחון ששילמתי עליו מכספי, כי ההורים שלי לא האמינו בזה. האבחון הציג בצורה חד משמעית את מה שתמיד ידעתי - הפרעות קשב וריכוז, דיסקלקוליה ועוד ועוד. הבנתי שגם אם מאוד מאוד רציתי ללמוד בדרך ה'רגילה', זה לא באמת היה אפשרי עבורי. את ההורים שלי האבחון לא עניין. הם המשיכו לטעון שאני עצלנית. קיבלתי מיליון הקלות בבגרויות והצלחתי להגיע לתעודת בגרות מלאה".

כשהתגייסה, הייתה קצינה, ואחרי הצבא חלמה ללמוד רפואה - אבל איך? היא ידעה שכולם יצחקו, כולם לא יאמינו. "החלום ללימודי רפואה בער בי, אבל איך עושים את זה? למי אני בכלל מספרת את זה ואיך לא יצחקו לי בפנים?". היא סיפרה את החלום לבעלה וציפתה לצחוק גדול, אך שם ציפתה לה הפתעה. "ציפיתי להתפוצץ על עוד מוקש ובמקום קיבלתי חיבוק וסלילת דרך מדויקת עד רמת הדקויות הכי קטנות עד שבסוף, יהיה עליי חלוק לבן. עם המון עידוד מהחברים הקרובים, מההורים של בעלי שיהיו לי בריאים ומבעלי, אני מתחילה ללמוד באקסטרני כדי לשפר את ממוצע הבגרויות שלי. קורס וחצי בפנים ובום. המורה האגדי למתמטיקה מבין שאני סוג של אוטודידקט ומעודד אותי ללמוד ולהתקדם בעצמי. זה עובד כמו קסם. מתמטיקה - 5 יח"ל, כימיה - 7 יח"ל, ביולוגיה - 5 יח"ל, תנ"ך, ספרות, לשון, היסטוריה - את הכל אני לומדת בעצמי ובשנה אחת מגיעה לממוצע בגרויות מצוין פלוס פלוס.

"אז איך ולמה בתור ילדה לא הצלחתי? לא היו עליי משקולות, לא שמעתי את המשפטים הרעים מההורים והמורים. הייתי לומדת עם מוזיקה רועשת, בהליכה, או משננת נוסחאות תוך כדי משחק כדורגל בגינה או תוך כדי ישיבה בבית קפה. למדתי שיטות שהרגיעו אותי תוך כדי למידה, והמוח היה נפתח. אם הייתי "נתקעת" בתרגיל, המורים באקסטרני היו מכוונים ומעודדים עד השמיים, ובעצם, גורמים לי להאמין בעצמי. אחרי הבגרויות התחלתי פסיכומטרי, למדתי לבד ועברתי את ה- 750. שנתיים מתחילת השלמת הבגרויות - התקבלתי ללימודי רפואה".

מאז עברו הרבה מים בנהר. 

היא התקבלה להתמחות שמוגדרת כאחת הקשות, ועובדת בבית חולים גדול ומצליח. "בעלי ואני הורים לשלושה ילדים מופלאים, ואני רופאה בישראל. ואחותי? אישה בת 43 בעלת שלל תארים מפה ועד להודעה חדשה, עובדת מול מסך כל היום וחוזרת לבית ריק. למרות התחרות שהייתה ביננו כל השנים, אנחנו מצליחות לשמר קשר כאחיות. נוסעות לחו"ל פעם בשנה, מתראות בארוחות שישי, היא חשובה לי והיא לא אשמה בכלום. אבל ההורים שלי? הייתי מגיעה אליהם מדי פעם ומביקור לביקור הבנתי שאין לי מה לחפש בבית שלהם. על הקיר הם תלו את כל התעודות של אחותי, את תעודת ההצטיינות שלי מקורס הקצינים - אפילו לא טרחו. לחתונה שלי הם הגיעו לחצי שעה והלכו, לבריתות של הילדים - כנ"ל. לטקס קבלת החלוק הלבן לא הזמנתי אותם. הזמנתי את בעלי, את ההורים שלו ואת אחותי ואחי. ועכשיו לנקודה הסופית - אל. תעשו. השוואות. בין. הילדים. שלכם!!!", היא כותבת תוך כדי שהיא מדגישה את סימני הפיסוק הללו. "פשוט כלום ובאף נושא. לכל ילד יש את הכישרון שלו, יש את מה שהוא טוב בו. התפקיד שלנו כהורים זה למצוא את זה ולעזור לשפר את זה. תקדמו את הילדים שלכם דרך האהבות שלהם, תהיו הורים טובים. לאהבה לילדים אין תנאים. אהבה לא נמדדת בציונים. לימודים זה לא הכל בחיים ! ! !", היא מסכמת. 

***

כצפוי, הפוסט הפך לויראלי וגרר עשרות תגובות. את המרגשות שבהן בחרנו להביא לעיניכם: