גם בשערי הכלא בפוקארה: אמא נשארת אמא, לא משנה מאיפה היא מגיעה

לפני חמש שנים, בחורה מקסימה בשם אור נתפסה ונכלאה בכלא נשים בעיר פוקארה.

מישהו ניצל את התמימות שלה ושתל ערימה גדולה של סמים מתחת למיטה בגסט האוס בו התאכסנה.

אותו מטייל רוסי קיבל ידיעה על שוטרים שעומדים לפשוט באותו יום על החדרים. אור היתה טרף קל עבורו.

הם הכירו עוד בשדה התעופה, וכבר אז הוא תיכנן איך לנצל אותה.

לא היה לה סיכוי מול כל הדבר הזה. היא נעצרה בו במקום.

התנאים בכלא היו איומים וקשים מנשוא. שלושים נשים בתא אחד קטנטן, שאפילו מזרן אין בו. הריח היה מצחין, התא מלא בעכברים ומקקים.

אני הבנתי די בהתחלה שאם אני רוצה לשמור על השפיות של אור - אני חיבת להיות אצלה. הרבה.

8 שעות נסיעה מקטמנדו לפוקארה, אבל זה היה הכרחי. הייתי מגיעה לשם כל סוף שבוע, כדי שנהיה ביחד.

הייתי ממתינה שעות בכניסה עד שהיו מכניסים אותי לשם.

היינו יושבות יחד מעל מכסה הביוב. מחזיקות ידיים. היא היתה שמה את הראש שלה על הכתף שלי.

פעם בוכה ופעם שותקת.

אני זוכרת עד היום את השירים שהייתי שרה לה.

באיזשהו שלב הבנתי שהמפתח להטבת התנאים שלה עובר דרך הלב של רג'ינה, מנהלת בית הכלא.

כולם פחדו כל כך מהאישה הזו. היא היתה אישה קשה מאוד. אכזרית. הילכו עליה סיפורי זוועה.

היא התעללה באסירות ובסוהרות, ובכל מי שרק נקרה בדרכה.

אני יכולה למנות על אצבעות כף ידי את האנשים שאני פוחדת מהם. גם את האגוזים הקשים  אפשר לרכך. אני מאמינה גדולה בבני האדם באשר הם, אבל ממנה פחדתי.

אי אפשר היה שלא.

בכל פעם שניגשתי אליה עם בקשה לתת שוקולד או ספר או כל דבר אחר לאור - רג'ינה היתה צורחת עלי ומנופפת בידיה. מאיימת להפסיק את הביקורים אם רק אמשיך לבקש.

יום אחד צלצל הטלפון של רג'ינה ממש לידי. מעבר לקו נשמע תינוק צורח, ומהדיבורים בנפאלית הצלחתי להבין שהמטפלת של הפעוט אובדת עצות. בוקעות לו השיניים, והוא לא מפסיק לבכות.

זו היתה הפעם הראשונה בה ראיתי את רג'ינה חסרת אונים. היא ניסתה להרגיע גם את העוזרת וגם את התינוק. היו לה דמעות בעיניים.

"ככה זה כבר כמה שבועות", היא מלמלה, "ואין לי שום דרך להרגיע אותו!".

אני אז אזרתי אומץ. התקרבתי אליה וסיפרתי לה שגם לי יש ילד קטן שבוקעות לו השיניים, ואני יכולה לעזור לה!

למחרת חזרתי עם שפופרת טי ג'ל. מאותו הרגע, הכל השתנה.

מאז, בכל פעם שבאתי לבקר, אור היתה מקבלת הטבת תנאים בתא המאסר: פעם זה ארון חדש שתוכל לתלות בו את מעט הבגדים שיש לה שם, פעם זו מראה, פעם זה מזרן נוסף (מצרך נדיר בכלא ההוא) ופעם אפילו עציץ פרחים ריחני.

רג'ינה היתה מחייכת אלי חיוך קפוץ, ומנידה בראשה לחיוב כשביקשתי להביא לאור ספרים ואוכל מהבית שלנו.

אחרי כמעט שנה הצלחנו, ב"ה, בהרבה מאמצים, לשחרר את אור מהכלא. זה היה כמעט חסר סיכוי. חזקי הפעיל הרבה קשרים ועבד קשה מאוד כדי שזה יצליח.

אני זוכרת איך רגע לפני שיצאנו יחד, אור ואני, את שערי הכלא, רג'ינה רצה אחרי. שואלת אותי אם יש לי במקרה עוד משחה של טי ג'ל לתת לה, למקרה שלתינוק שלה יכאבו שוב השיניים ואני כבר לא אהיה שם כדי לעזור לה...

כשנכנסנו אל המונית היא שאלה אותי אם אפשר לתת לי חיבוק. אמרה לי שהצלתי לה את החיים עם התרופה הזו, ושהיא תתגעגע אלי. ביקשה שאמשיך להגיע לבקר בכלא גם כשאין שם בחורה ישראלית...

ואני אז חשבתי לעצמי בחיוך איך אמא - זו אמא.

לא משנה מי היא

 ומהיכן היא מגיעה...