נעים להכיר מקרוב, קוגפאן: וסוף סוף, יש קש"ר

לפרק הקודם: טיולים, טיפולים ורעיונות חדשים: בקש"ר לסיעתא דשמיא

המפגש הראשון עם המטפלות בשיטת קוגפאן היה איתי בלבד, בלי מיכלי. מפגש היכרות, לשמוע מה יש לי לספר על הילדה הכי מתוקה בעולם.

עוד לפני כן, כמובן, קיבלתי מהן שאלונים למילוי. עוד טפסים... אלא שהפעם, כשמילאתי אותם, היתה לי תחושה שונה מהרגיל. לא עוד מילוי אוטומטי של פרטים אולי-נחוצים-ואולי-לא. הפעם היו שם שאלות שהייתי צריכה לחשוב עליהן. להציב מול עיני את מיכלי ולמקם אותה על הסקאלה. הרגשתי שיש כאן משהו שלא היה קודם.

במפגש עצמו הרגשתי את התחושה הזו ביתר שאת. צילי ועטרה*, ששבו את לבי כבר מהשנייה הראשונה, שאלו אותי שאלות רבות על מיכלי, עם ובלי השאלונים. הן לא היו הראשונות ששאלו אותי עליה, ממש לא. גם לא האחרונות... אבל כאן לראשונה הרגשתי שיש פה מישהו שמבין מה אני עוברת. לרגעים היה נדמה לי שיש להן רוח הקודש – איך הן יודעות להעלות בדיוק את הנושא הזה? את הנקודה ההיא? הרי רק השבוע... או לפני חודש... איך הן יודעות???

מרגע לרגע התחזקה בי התחושה שהגעתי למקום הנכון. שכאן ידעו לעזור למיכלי, ילמדו אותה להתמודד.

כשחזרתי הביתה מאותו מפגש ארוך, נכנסתי לחדרי ופרצתי בבכי. זה היה בכי של הקלה. סוף סוף מישהו שמבין בדיוק, ולא בערך – ועוד יש להן עזרה אמיתית להציע לי... תודה, ה'.

וכך התחלנו, מיכלי ואני, לצעוד יחד פעם בשבוע אל הקליניקה הקטנה של צילי ועטרה. כמה קטנה – ככה מקסימה, עם עשרות משחקים מכל הסוגים, המון נכונות ורצון, ובעיקר – הרבה תשומת לב ואהבה, שכל כך חסרה למיכלי, שבשלב זה כבר הפכה מתוסכלת מאוד מכך שאין לה חברות בכיתה. המפגשים השבועיים עם צילי ועטרה, מעבר לעזרה המעשית של הטיפול, העלו לה חיוך על השפתיים, העניקו לה ביטחון עצמי ושימחו אותה מאוד. אפילו רק בשביל זה היה הכל שווה.

אבל זה ממש לא היה הכל. טיפול קוגפאן הוא טיפול מובנה מאד, שכולל 17 מפגשים (אפשר גם יותר, למי שמתעניין. אבל זה הבסיס). זהו ריפוי בעיסוק שמיועד באופן מיוחד לילדים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז – ולוקח בחשבון את כל המאפיינים שסובבים את הפרעת הקש"ר, כמובן תוך התאמה ספציפית לילד.

במהלך המפגשים, מיכלי שיחקה במשחקי קופסה ובמשחקי שטח; למדה לעצור ולחשוב לפני פעולות שונות כדי להימנע מטעויות או מסכנות; למדה לעקוב אחרי הפעילות שלה עצמה, להחליט מה לעשות ולבדוק אם עשתה זאת היטב; להכיר את הפעילויות שגורמות לה להנאה ולהסתייע בהן בזמנים מורכבים יותר; ועוד ועוד.

במקביל, אני למדתי איך להחמיא למיכלי על כל פעולה חיובית, ולו הקטנה ביותר, כדי להניע אותה להתאמץ ולהשקיע במקומות הנכונים; הכרתי דרכים חדשות לסייע לה, שלא עלו על דעתי קודם לכן; ועל הדרך גם ביליתי איתה שעות רבות של תשומת לב אישית, "זמן איכות", אם תרצו, שחיזק מאד את הקשר בינינו, וגם את ההערכה שלי לילדונת הקטנה הזו, שלפתע יכולתי לראות את כל מעלותיה, ולא רק את הקשיים שלה. פתאום הילדה הזו, של "מה הקש"ר בכלל?", התמקמה לי כיחידה אחת שלמה. על מעלותיה, והמעלות שבקשיים שלה.

עיוורון זמן

כשהנושא של ההתארגנות בבוקר עלה שוב ושוב במפגשים, והבנו שקשה לה להעריך כמה זמן יארך כל שלב של ההתארגנות, הן גילו לי מושג מפתיע חדש: "עיוורון זמן". מתברר שהוא נפוץ יחסית אצל אנשים עם הפרעות קש"ר, בדרגות כאלה ואחרות. במילים פשוטות: מיכלי לא ממש מבינה מה זה "זמן". המילים "בעוד 10 דקות אחזור", או "זה יתחיל בעוד שעה" נשמעות לה לפעמים בדיוק כמו "זה יקרה בעוד שבוע", או דווקא "הנה, עכשיו". זו גם הסיבה שעד היום היא לא מצליחה ללמוד לקרוא שעון, למרות מאמצים רבים מאד שהשקעתי בכך. כמה זמן לוקח להתלבש? להתקלח? לאכול? באיזו שעה צריך לצאת ללימודים? מתי יגיע פורים, או פסח, או ראש השנה? כל אלה מבחינת מיכלי היו שאלות שאי אפשר לענות עליהן. היא פשוט לא יודעת. היא כבר בת 7, אבל לא זוכרת לומר אם סוכות מגיע לפני או אחרי ראש השנה, ואם הוא לא במקרה סמוך דווקא לט"ו בשבט.

אז מילא, עם לוח השנה אפשר להסתדר. כשמוציאים חנוכיות – זה סימן שחנוכה, וכשקונים הרבה מוצרי חלב, זה אומר שמגיע שבועות. בהמשך, בעז"ה, תגיע גם ההבנה של מהות החגים. אבל איך מסתדרים עם ההתארגנות בבוקר?

צילי ועטרה נתנו לי רעיון נפלא. ראשית, הן עבדו עם מיכלי על רשימה של הפעולות שהיא צריכה לבצע בבוקר: ליטול ידיים, להתרחץ, להתלבש, לאכול, לקחת את התרופה, להכניס את הסנדביץ' לילקוט וכו'. הן סידרו את הפעולות האלה לפי הסדר שמתאים לבית שלנו, באמצעות ציורים חמודים, כך שבשלב ראשון, מיכלי ידעה מה היא צריכה לעשות. עכשיו, איך יודעים מתי?

בהמלצתן של המטפלות המקסימות, קניתי שעון קיר פשוט, כזה שניתן לפתוח מאחור. הדבקתי בתוכו את הציורים החמודים ליד הספרות של השעון, כך שייצרו שעה שלמה – מהשעה 7 בבוקר, אז צריך לקום, עד השעה 8 בבוקר – אז צריך לצאת ללימודים.

כעת, כשמיכלי קמה בבוקר, היא רואה על איזה ציור מצביע המחוג הגדול. כרגע זה מספיק, כי את המחוג הקטן אמא יודעת... היא עוקבת אחרי המחוג הגדול, ויכולה לדעת מתי בדיוק לבצע כל פעולה של הבוקר. בהשוואה למיקום של המחוג, היא יודעת אם היא צריכה להזדרז יותר, או שיש לה יותר זמן.

וראה זה פלא: מיכלי מגיעה בזמן ללימודים.

אחרי תקופה, השעון נפל ונשבר. מעומס החיים, לא התפניתי להכין למיכלי שעון חדש. למשך תקופה מסוימת העניין ממש נשכח ממני, לצערי, ובמקביל – פתאום מיכלי מאחרת ללימודים בכל יום... כשנזכרתי בסיבה, מיהרתי להכין לה שעון חדש – והסדר חזר לשרור בבקרים.  טוב, בדרך כלל. אין שלמות בעולם.

צילי ועטרה המשיכו לתמוך בנו, עם שיחות משוב תכופות ועבודה מדויקת. הן אפילו ניהלו שיחה עם המחנכת של מיכלי, כדי ליצור תיאום ציפיות.

את 17 המפגשים סיימנו ממש עם סיום הלימודים בכיתה א'. הפרידה היתה קשה ועצובה, לא רק למיכלי, אלא גם לי. אבל מה שקיבלנו בתקופה הזו יישאר איתה ואיתי עוד זמן רב מאד.

*כל השמות שמופיעים בטור הזה בדויים, מסיבות מובנות. כאן, לראשונה, אני מצטערת שאין לי אפשרות לחשוף את שמותיהן האמיתיים של צילי ועטרה. היה מגיע להן הפרסום הזה. אתן יודעות מי אתן. תודה לכן.