"חצי שנה אחרי שבעלי נפטר, הפכתי ל'אמא' לעשרה ילדים"

"תמיד רציתי משפחה גדולה, רק שלא חלמתי שזה יקרה בתוך לילה אחד, ועוד בכאלו נסיבות", אומרת שירה מלכיאור-כהן, ולוקחת נשימה עמוקה.

כששירה מדברת על משפחה גדולה כוונתה לארבעת הילדים הביולוגיים שלה ולששת ילדיו של מאיר בעלה, לאחר שהמשפחות התאחדו בעודה אישה צעירה, בת 34 בסך הכל. "אין ספק שזו החוויה הגדולה ביותר והמלמדת ביותר שחוויתי בחיי, ושאני עדיין ממשיכה לחוות", היא אומרת, "כי אין יום ללא התמודדות, אין יום שחולף בלי שאנו נדרשים לתת את המחשבה על הבית שהקמנו ועל המשפחתיות שאנחנו כל כך רוצים לעצמינו ולילדינו, ועם הזמן מבינים שלא תמיד זה קל כל כך".

להסתכל למוות בעיניים

"הייתי בחורה שגרתית", חוזרת שירה כשני עשורים לאחור. "גדלתי בחינוך הדתי לאומי והמשכתי למכללת אורות, שם למדתי הוראה. באותם ימים הכרתי בשידוך את בעלי איתן והתחתנו. בעלי היה מתלמידיו של הרב שטינזלץ זצ"ל, ובתחילה התגוררנו ביישוב תקוע, שם נמצאת הישיבה של הרב שטינזלץ, מתוך כוונה לחזק אותה. לאחר מכן עברנו בכל שנה למקום אחר, לפעמים זה היה בארץ ולפעמים בחו"ל, בתחילה כזוג צעיר, אך מהר מאוד נולדו גם הילדים והצטרפו אל הווי החיים הזה. תמיד נעשה הכל מתוך שליחות ורצון לעשות משהו אמיתי וטוב בעולם הזה" .

אחרי כמה שנים של מעברי דירות מצאו את עצמם בני הזוג בירושלים. שירה הקימה מקום ייחודי ב'נחלת שבעה' למסירת שיעורים, לימוד יהדות בחברותות ומופעי מוזיקה יהודית, ובמקביל היה איתן סטודנט ואחראי על פעילות היהדות באוניברסיטה. "איתן הרגיש שהוא רוצה להשפיע בתחום האקדמי", היא מסבירה, "וכך אכן היה. הוא סיים להשלים את התואר השני בארץ, ואז הזמינו אותו לדוקטורט בבוסטון, כשתחום המחקר בו הוא אמור לעסוק הוא חקר יהדות. טסנו לבוסטון, אך הספקנו להיות שם בקושי שנה, כיוון שכמה חודשים לפני הקיץ הוא התחיל לא להרגיש טוב, ונשלח לבדיקות שונות דרכן התגלה מהר מאוד שהוא סובל מסרטן בדרגה C4 מה שאומר מצב מורכב וקשה . נזקקנו לנס גדול כדי שהוא יצא מזה. באותם ימים התלבטנו עם הרב שטינזלץ אם מומלץ שהוא יעבור את הכימותרפיה בבוסטון או בארץ, והרב המליץ  לחזור ולעבור את הטיפולים בארץ.

"באותו זמן היו לנו ארבעה ילדים קטנים בבית – הגדול בן תשע והקטן בן שלוש בסך הכל. בתחילה הייתה תקווה שיהיה נס גדול, איתן טופל בכמה תרופות ניסיוניות וגם היה רופא מסוים שעודד אותנו בכך שהוא מפתח שיטה שבאמצעותה יוכל בעלי לקבל עוד כמה שנים לפחות, אבל בערך חצי שנה אחרי שחזרנו לארץ, בערב חג הפורים, קיבלנו את הבשורה קשה – הכימותרפיה לא משפיעה, וגם הרופא שקיווה לתת מענה לא הצליח לפתח את הטיפול שניסה. מאותו רגע התחלנו להסתכל למוות בעיניים, להבין את מצבנו בצורה ריאלית וממש להכין את עצמנו לנורא מכל".

איך אפשר להתכונן לכזה דבר?

"איתן היה מגדלור של אמונה, ודווקא מתוך האמונה הגדולה הוא השלים עם המוות והתכונן לקראתו באופן ריאלי ושכלי. כך למשל היו לנו הרבה שיחות בנוגע לעתיד של הילדים וכן לעתיד הפרטי שלי. הוא שוחח איתי פעמים רבות על כך שכדאי שאתחתן ושאמשיך הלאה, דאג לי מבחינה כלכלית, כשהוא מסכם עם האחים שלו איך בדיוק לקחת אחריות על הניהול הכספי באופן שיהיה לי נוח ביותר.

"מתוך נקודת המבט הריאלית הזו שיתף בעלי גם את הילדים והסביר להם שהמצב לא פשוט, כשהוא רומז להם על כך שהוא כנראה הולך למות. נכון שבתחילה הילדים לא הצליחו להפנים את זה, אבל בימים האחרונים לחייו כבר דיברתי איתם גלויות על כך שאנחנו צריכים להיפרד מאבא. התגובה הראשונה של הגדולים הייתה: 'אז ניסע לכותל ונתפלל לנס', ואני השבתי להם בזהירות: 'נכון שהקב"ה יכול לעשות נס גדול, אבל גם ייתכן שהגענו לסוף ואנחנו צריכים להיפרד'. העובדה שהגעתי מעולם הטיפול, כשאני מצוידת בכלים הנדרשים תרמה לי,  התייעצתי עם אנשי מקצוע כדי לדעת איך להכין את הילדים". 

ומה איתך, גם את הצלחת להיות שכלית וריאלית?

"היה לי קשה מאוד וחוויתי הרבה כאב, אבל כשאני מסתכלת לאחור אני בעיקר רואה רגעי חוזק. כאמא לילדים קטנים אין לך באמת אפשרות להתפרק, כי את מחלקת את זמנך בין תמיכה בבן הזוג לבין השהייה בבית עם הילדים, ואין לך רגע פנוי כדי לחשוב על מה שאת עוברת. אני זוכרת סיטואציה הזויה בחג הפורים בשנה בה נפטר בעלי, כשאני מתחפשת ולובשת שמלת כלה ואנחנו מדברים באירוניה על כך שאולי בשנה הבאה אהיה באמת כלה. זה היה סוג של הומור שחור שמישהו מבחוץ לא יוכל לקלוט, אבל אנחנו באמת הסתכלנו למוות בעיניים. אני חושבת שאיתן באמת הגיע מתוך מקום של הכלה והבנה שהוא סיים את תפקידו בעולם. בשנות חייו הקצרות הוא הספיק להגשים שאיפות ולעשות דברים רבים וחשובים מאוד. הוא האמין באמונה שלמה שהקב"ה יודע מה שהוא עושה, וגם הפיץ את התחושה הזו סביבו".

ממשיכים קדימה

בחודש תמוז באותה שנה הסתלק איתן לעולמו, ושירה מצאה את עצמה עם ארבעת ילדיה, כשהם מתגוררים עדיין בבית הוריו של בעלה, ומתחילים להסתגל לחיים חדשים.

"עבר עלינו תהליך לא פשוט", היא אומרת במבט לאחור, "אני באמת לא יודעת מאיפה אספנו את הכוחות, אבל מהר מאוד עברנו דירה, ואת שנת הלימודים החדשה כבר התחילו כולם בגנים ובבתי הספר כרגיל. גם אני חזרתי לעבודה ולשגרת החיים, שאמנם הייתה שונה ואחרת, אבל לפחות שגרה. יחד עם זה גם ידעתי שאני רוצה להמשיך קדימה, אם רק אמצא מישהו מתאים - להתחתן ולהקים בית מחדש. בשיחות שהיו לי עם איתן לפני שנפטר דיברנו על כך שזה חשוב מאוד עבורי ועבור הילדים, ועם כל כאב הלב צריכים פשוט לצעוד קדימה כדי לא להיות לבד. היו לי גם שיחות עם הרב שטינזלץ שדיבר איתי באופן אישי על החשיבות של נישואים בגיל צעיר, עוד כשהילדים קטנים. היה ברור לי שזה הכיוון".  

שירה מציינת שבתמימותה היא לא חשבה לרגע על כך שהיא עלולה להתקשות במציאת שידוך, בשל היותה אלמנה עם ארבעה ילדים קטנים. "זה בכלל לא עבר בראש שלי, באתי ממקום מאוד תמים", היא מסבירה, "כמו שבעבר קפצנו משליחות לשליחות בלי לחשוב יותר מידי, גם כאן המשכתי באופן ספונטאני לחיות את החיים ולצפות לטוב שיגיע. קיוויתי מאוד שכך יהיה, וברוך השם החיים לא אכזבו".

את מאיר כהן, בעלה בהווה, פגשה שירה כמה חודשים אחרי שאיתן נפטר. "היו כמה אנשים שהציעו לי אותו וסיפרו שהוא התאלמן ארבע שנים קודם לכן ויש לו שישה ילדים. מאיר סיפר לי לאחר מכן שהוא חשש שיהיה לי קשה לעכל את הרעיון שנקים יחד משפחה כל כך גדולה", היא מספרת, "אני דווקא התלהבתי. תמיד חלמתי על בית גדול ומשפחה ברוכה, התרגשתי שאהפוך לאמא לעשרה ילדים, הייתי  באורות, ויצאתי לדרך בלי שום חששות".

שירה הקימה את ביתה בפעם השנייה פחות מחצי שנה לאחר פטירת בעלה. אי אפשר לשכוח את האבל", היא מדגישה, " מאיר ואני הגענו מתוך מקום של אבל עמוק מאוד, עם ילדים שזקוקים לתמיכה וליווי, כל אחד במקום שלו. אבל דווקא מתוך הבנה משותפת של ההתמודדות והכאב, הצלחנו לשמוח בבניין הגדול, וברוך ה' נוצר בינינו חיבור מיוחד מאוד".

כיום, כמי שמתעסקת בחינוך ובתרפיה , שכן היא תרפיסטית בתנועה בילדים ונשים, אומרת שירה כי עולם הטיפול מלווה אותה לחיים. "אנחנו צריכים לעבד תהליכים של אבל וכאב, אך יחד עם זאת חשוב לא לשקוע בהם יותר מידי, ולמצוא את האיזון".

משפחה אחת גדולה

כיום, עשר שנים לאחר שהקימו את ביתם המשותף, יודעת שירה ששום תיאוריה לא הייתה יכולה להכין אותה למשימה המורכבת כל כך. "לפני הכל היו המשימות הטכניות שנחתו עליי בבת אחת", היא מפרטת, "כשלמשל הייתי קמה בבוקר וצריכה לדאוג לבית עם הרבה נפשות לבשל לעשרה ילדים ולארגן את הבית. יש לנו גם כמה ילדים חופפים, כך שקרה פעמיים שחגגנו בר מצווה באותה שנה. אבל המשימה המורכבת עוד יותר הייתה ללמוד מחדש איך בונים את הבית, כשכל אחד מגיע עם ההרגלים והמנטאליות שלו. קרה לא פעם ששאלתי את עצמי מי אני בבית הזה – ראש הבית, או סתם קיר, האם אני סוג של אמא, או אולי בסך הכל 'אשתו של...?' האמת היא שעד היום אנחנו ממשיכים בתהליך של למידה, מתייעצים הרבה ומתדיינים, ומגלים בסופו של דבר שמשפחה גדולה היא אושר, אבל היא מצריכה גם השקעה אינסופית".

(צילום: shutterstock)

ככל שחולפות השנים חשה שירה שהקשר שלה לילדים מתחזק. "מי כמוני מבינה ילד שמתגעגע לאמא שלו? הרי גם אני וילדיי עברנו את אותו תהליך, אבל לא תמיד זה פשוט. כך למשל בימי היארצהייט אנו תמיד מוצאים את עצמנו בהתלבטות מחודשת – עד כמה להציף את הגעגועים, עד כמה לתת לזה התייחסות משפחתית או פרטית, רק לילדים שקשורים לכך? יש שנים שזה פשוט יותר ויש פעמים שזה מורכב.

"להבדיל, כשיש שמחות במשפחה אנחנו שוב מוצפים בכל פעם מחדש – האם זה אירוע מהצד של אבא או של אמא, איך באמת בעלי האירוע קשורים אליי, ומה זה אומר לגבי המשפחתיות שלי והיחס שלי למשפחה שאינה באמת משפחתי הביולוגית? דווקא ככל שהילדים מתבגרים הדברים האלו מציפים יותר ויותר. התחושות האלו צצות כל הזמן, והן דורשות התמודדות ומחשבה עד היום".

לפני הנישואין השניים חשבת על המורכבות שמצפה לך?

"האמת היא שלא חשבתי בכלל, באתי בלי שום ידע, הייתי צעירה ובכלל לא הכרתי סביבי מקרים דומים. רק עם השנים התחלתי להכיר סביבי יותר אנשים שמתמודדים עם דברים דומים וגיליתי את 'קבוצת השווים' שלנו. אנחנו בקשר עם משפחות נוספות כמונו, ובדברים האלו עוזר מאוד לשמוע סיפורים של אחרים ועל דרכי ההתמודדות והפתרונות שלהם. עם השנים למדתי לומר לעצמי: 'נכון שחשבת תמיד על משפחתיות מסוימת, אבל משפחה היא לא רק מה שחשבנו וגדלנו עליה, אלא היא יכולה לבוא גם במבנה אחר', וזה לגמרי בסדר".

ויש גם זמנים מרגשים במיוחד. "כשאנחנו יושבים יחד לסעודות שבת, סביב שולחן ענק, זה תמיד מחמם לי את הלב", מציינת שירה, "יש גם זמנים שאני רואה את הילדים שלי ושל בעלי עוזרים זה לזה ונמצאים יחד, וזה גם כן עושה לי טוב. זכינו גם לחתן לאחרונה את הבן הבכור של בעלי, וזה היה אירוע מרגש ממש, בפרט כשאני ושתי בנותיו של בעלי רקדנו ריקוד משותף, וגם לאחר מכן כשחגגנו מידי לילה בשבע ברכות, הרגשנו שזו ממש חגיגה משותפת לכולנו".

את חושבת שהילדים מעריכים את הנתינה העצומה שלך?

"אגיד לך את האמת – היו שנים שבהן הרגשתי צורך שיעריכו אותי, הרי אני נותנת מעצמי כל כך הרבה ומתאמצת בלי הפסקה למען הבית המשותף שלנו. אני לא יכולה להגיד שאין מילים של הערכה ותודה, אבל למדתי עם הזמן לא לצפות לזה. הרי הילדים הביולוגיים שלנו לא תמיד זוכרים להודות, אז איך אפשר לדרוש את זה מילדים שאינם שלך? חלק מהעבודה הפנימית שעשיתי עם עצמי במהלך השנים הייתה לא להגיע בכלל למקום הזה, אלא באמת לפעול מתוך אהבה ואמונה, עם אמונה פשוטה שאני עושה את הדבר הנכון ולא צריכה שאף אחד ימחא לי כפיים על כך".

לרקוד את הכאב

אבל הדבר המדהים ביותר בסיפורה של שירה הוא שדווקא מתוך ההתמודדות היא יצאה לעולם של ריקוד ותנועה. "התחלתי ללמוד תרפיה בתנועה עוד כשבעלי היה חולה", היא מסבירה, "ומאז אני כל הזמן בהתפתחות. גיליתי שזהו כלי טיפולי  שיכול לעזור לנו מאוד בעיבוד החוויות שאנו עוברים בחיינו. אני מאמינה בכך, ובאופן אישי אין שבוע שאני לא רוקדת, וגם מאמנת נשים שחוות לפעמים מצבים לא פשוטים, במטרה שיוכלו להשתחרר ולהתקדם".

איך תנועה וריקוד יכולים לעזור במצבים של קושי? זה נשמע כמו דבר והיפוכו...

"כיום כבר יודעים שכשאדם חווה טראומה או התמודדות, לא רק הנפש שלו מתמודדת עם זה, אלא גם הגוף, ואי אפשר באמת להפריד בינו לבין הנפש. זה מה שגורם לכך שכאשר אנו עובדים עם הגוף שלנו הוא הופך לנעים יותר, עד שהוא מסוגל להכיל גם את הדברים הקשים שאנו עוברים בחיים. באמצעות התנועה נוכל להבין טוב יותר את התחושות שלנו, וכך לעבד להרגיע את עצמנו. אנחנו לומדות כל כך הרבה דווקא באמצעות התנועה או אי תנועה של הגוף".

ומה את למדת בעזרתה?

"אני?" היא שותקת לרגע, ואז ממשיכה: "למדתי שיש דברים שאינם ביכולתי לעשות – אין לי אפשרות לתת לילדים שלי את האבא שנפטר, אני גם לא יכולה להפוך להיות אשתו הראשונה של בעלי, אבל אני יכולה להיות שלמה עם עצמי ולדעת בוודאות שאני עושה את המקסימום שלי ומה שאני יכולה. למדתי שאני יכולה להיות לא מושלמת, אלא שלמה, וזה הדבר העיקרי שנותן לי את הכוח להמשיך הלאה".

ליצירת קשר עם שירה: bira.rama@gmail.co