להיות מקל? זה באמת מקל!

העולם בו אנו חיים נקרא עולם העשייה, ובעולם מעין זה קל לו לאדם להלך בקומה זקופה ולהגיע בטעות למסקנה שכל מה שעשה, עושה ויעשה - כאן מתהווה בזכותו.

הוא חלילה לא מאפשר לאשליה הגורסת כי עצם קיומו תלוי בפרנסתו, או לאשליה כי בריאותו תלויה במיטב הרופאים שבידיהם הפקיד גופו, להאפיל על צלילות מחשבתו.

כי הרי זה ברור לו כשמש שהבית בו הוא שוכן הוא תוצר של פעולות אינסופיות ומשכורות מכובדות שבזכותן יכל להרשות לעצמו לרצות להשיג ואף להשיג את שהשיג.

וכך גם לגבי הרכב שלו, מעמדו החברתי ואף חוכמתו.

לדידו הכל כאן זה בזכותו, פועל יוצא של אישיותו, וכן – גם בזכות הוריו שזיכוהו להיות כאן כחלק מהמארג.

ושגם הם מי שהם בזכות עצמם.

בעולם כזה קל לו מאוד, לאדם, לנכס הצלחותיו לעצמו, וקשה לו מאוד להפנים שהוא רק נפעל מכוח עליון שמפעיל אותו, הוא רק מאיר מכוח המאור. רחוקה מבינתו ההשגה שלמעשה כל קיומו תלוי אך ורק ברצון אלוקי שגזר עליו או שאפשר לו להיות כאן בעולמו, והוא בטל לעומת מציאותו.

קשה, אמרנו?

אז מה באמת יכול להפוך את התובנה הכל כך מהותית הזו לקלה לתפיסה? ומה יגרום לה להיות חלק ניכר מתפיסתנו את עצמנו ואת תפקידנו כאן בעולם?

אם השאלה המסקרנת הזו פתחה לכם צוהר מחשבתי, אתם מוזמנים להתבונן לתוכה, ואולי תופתעו לראות עד כמה זה באמת קל, ועד כמה אחיזה במקל יכולה כאן להקל.

 * * *

המשנה במסכת אבות אומרת (ה', ו'): "עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות... והמטה".

בספר שמות פרשת וארא אנחנו מתוודעים לראשונה אל אותו מטה / מקל ומתבוננים בו מקרוב, גם מבחינה חיצונית וגם מבחינה מהותית.

אז מה באמת טמון בסיפור המטה של משה? כיצד השתלשל אותו מטה עד לידי משה רבנו? ומה ההבדל בין התובנות שהוא אחז בהן ואשר אפשרו לו לאחוז במטה, לבין אלו שאחזו בהם הגויים, ואשר מנעו מהם לעשות בו שימוש? ומדוע נברא גם הוא דווקא בין השמשות?

הצצה אל פרשת וארא בספר שמות יש בה כדי להרחיב לנו את היריעה, להבין באמת את משמעותו הערכית של המטה ומתוך כך לאחוז בו הכי חזק שרק ניתן.

משה רבנו, מי שנבחר להנהיג את עם ישראל, לייצגם בפני פרעה, להוליכם בים סוף ולצאת לפניהם במלחמת עמלק, אוחז כל העת בכל המאורעות הללו ב"מטה".

אותו מטה אשר נברא בערב שבת בין השמשות הוא אשר שימש בתחילה את האדם הראשון, ממנו הגיע אל נח, וממנו אל שם, וממנו לאברהם, עבור דרך יצחק ויעקב ויוסף, ומשם עד לגינתו של יתרו.

וכאשר ביקשו גיבורי הקיני לעקור אותו ממקומו לא עלה בידם, אלא רק בידו של משה, וזה המטה שימש גם את אהרון הכהן עד לדוד, עבור דרך שאר המלכים, עד שחרב בית המקדש.

מתברר שלאחוז במטה זו כלל לא בקשה פשוטה!

מטה נקרא כך על שם הפעולה שנעשית עמו, "הטיה".

ניתן להטות אותו לכל צד שנרצה.

מקל – זו הדרך לתאר אותו כחפץ, כאובייקט.

המקל מאפשר לך לעשות ככל העולה על רצונך עמו, מבלי יכולת להתנגד לך, ויתרה מזאת, אין לו אף פעם יכולת לחוש שהוא משהו מיוחד, אפילו אם ביצעת בו דברים לא שגרתיים כמו אותות ומופתים, או קריעה של ים לשניים.

הוא בידך כחומר ביד היוצר, אמצעי שעוזר לך להשיג מטרתך, ובטל כאין וכאפס אל מול נוכחותך.

פועל כתוצאה מהכוח המופעל עליו, ולא מתוך עצמיותו ומהותו.

אז מהו בעצם סוד ויסוד המקל?

"ויאמר אליו ה' מזה בידך, ויאמר מטה" (שמות ד', ב'). וכי ה' לא ראה מה יש בידו של משה?

אלא שמבקש ה' להחדיר במשה תובנה אותה ניתן וצריך ללמוד מהמקל.

רגע לפני שבעזרת המקל הולך משה איש האלוקים להטות ולהכות עשר מכות בפני המצרים, רגע לפני שהוא הולך לקרוע בפני ישראל את הים, רגע לפני שהוא הולך להילחם בעמלק, מבקש ה' ממשה לעצור ולהתבונן בכוח הלא סגולי שיש במקל הזה. אין לו כלום משל עצמו. הקב"ה רוצה שמשה ירגיש שהוא מקל פשוט, בדיוק כמו אותו מקל... רק תזכורת קטנה לפני כל ה"שואו" שאתה הולך לבצע, תזכור – שאתה והמקל שווים, וכמוהו גם אתה פועל רק כתוצאה מאותו כוח שמופעל עליך. כמוהו גם אתה בטל אל מול אותה מציאות אלוקית הגבוהה ממך.

זוהי עוצמתו וגדלותו של משה, מנהיג העם הנבחר, להרגיש שלאחר שיצא לפני ולפנים, הוא והמקל שווים.

כל מה שאתה עושה זה בדיוק כמו המקל, מקבל הוראות מלמעלה למטה ומבצען, ועל כן צורת המקל היא כמו האות "ו". ישנה המשכה שפועלת עליך מכוח עליון, הרבה יותר גבוה ממך, שאליה אתה, הנמצא כאן למטה – מתבטל.

כאשר אדם מבין ומפנים שהוא מקל, זה מקל עליו את התנהלותו כאן למטה, את היחס שלו ואת יכולת ההתמודדות שלו אל מול משברים הפוקדים אותו.

אם בטעות הוא חושב שהכל תחת שליטתו ובתחום האחריות שלו הוא עוד עלול לפעול ללא הפסקה, לעמול קשה להשגת חפצו, להשיג את הטוב ביותר עבורו, להילחם על כל דבר שהוא חושב שמגיע לו, ועוד לטעות ולומר בפי כל שהוא בסך הכל עושה "השתדלות".

וכמובן שבעיניו היא לא "יתרה".

סופו של אדם כזה היא להיתקל באינספור אכזבות וכישלונות, ולחזות אל מול עיניו בניפוץ כל רצונותיו. כי מי שמשליך את המטה, את המקל ארצה ולא מבין את הסוד והיסוד שהוא רק מקל, מהר מאוד יחזה בעיניו איך הופך המקל הזה לנחש, לסמל הטומאה, לסמל הריחוק ממקור הטוב והשפע.

ואם כבר השליך האדם את המקל, זנח את התפיסה והתובנה הכל כך עובדתית ונהירה, אל לו ליפול או לנוס מפני אותו נחש, כפי שנאמר על משה "וינס משה מפניו" (שמות ד', ג') אלא כעת הגיעה השעה, לאחר הנפילה, לאמץ את התפיסה שהושארה בצד.

תחזיק בזנב הנחש כך שייהפך שוב למקל. כי נקודת הנפילה היא נקודת הקימה, וזו הייתה הוראת ה' למשה, וממנה עלינו ללמוד לתפוס את נקודת הנפילה, להבין שהיא נוצרה כתוצאה מהשלכת המקל, מניתוק מהתפיסה שאתה מקל ושהכל ממקור עליון – ומאותה נקודה לצמוח מעלה, לזכך בתוכך את אותה תובנה פשוטה שכל הפעולות של האדם כאן נובעות מכוח פנימי ואלוקי שה' נסך בו, ואין לו משל עצמו כלום.

לתובנה כזו היה קשה לגיבורי הקיני להגיע, משום שהיא דורשת את ביטול העצמי, וידוע שנפשו של הגוי היא רק בהמית. קשה לה שלא לראות עצמה כיחידה עצמאית חיה, נושמת, שואפת לתת לעצמה את חפצה ומאמינה שאין הדבר תלוי אלא – בה!

ובגלל שלא היתה לאותם "גיבורים" אותה ההבנה, לא היה בכוחם לעקור את המטה ממקומו עד שבא משה ולקחו.

אותו מקל שקל 40 סאה (שמות רבה ח', ג'), זהו שיעור ההיטהרות במים. כאשר אוחזים בתובנות הללו, הן מטהרות את נפשנו מבפנים, יוצקות בנו ראייה פנימית, אמיתית ועמוקה של המציאות ומאפשרות לנו לעבור בקלות רבה יותר, המלווה בעוצמה חזקה יותר, את המשברים המשחרים לפתחנו.

לא בכדי נברא הוא בין השמשות בערב שבת קודש, בזמן הכה-מועד לנפילות ומהמורות. כי כאשר אדם יודע, מפנים ומבין שהוא בסך הכל מקל – זה מאפשר לו לקבל את הכל באהבה, לנהוג בסלחנות כלפי המציאות, להכיל אותה ולהתגמש עמה, שכן המציאות היא דבר ה', והוא – האדם – רק פועל בתוכה ובטל לה.

ואם עושה כן, יעלה בידו שלא לנכס את הכוחות היוצאים ממנו לעצמו, ומתוך כך גם לא את הצלחותיו או כישלונותיו.

הוא מבין שהוא רק מקל, מקבל הוראות ומתבטל אליהן כדי לבצען על הצד הטוב ביותר.

כי להיות מקל, עליו זה ממש מקל, וזו גם בקשה מ-קל.

נכתב בהשראת העלון "דרך הבעש"ט".

ענבל אלחייאני, M.A היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך.