"אני שמחה שהחלטת להפסיק לברוח"

"נמאס לי", התחילה עינת לבכות.

"ממה נמאס לך?", שאלתי אותה.

"מעצמי", ענתה.

"מה את מרגישה?", שאלתי.

"אני מרגישה שנמאס לי כבר, אני לא באמת מסוגלת להתמודד עם המציאות הזו. אני ברמת מודעות גבוהה, אני יודעת שזה לא טוב, ולמרות זאת אני פשוט לא מצליחה להפסיק עם זה. אני מרגישה שכל הזמן חייב לקרות משהו חדש, אני חייבת שתהיה איזו סדרה חדשה לצפות בה, שיהיו לי עוד עוקבים, שיעשו לי לייקים ברשתות החברתיות, עוד טיסה לחו"ל, כל הזמן לצאת לבלות. אני לא מסוגלת להיות לבד, אני מרגישה שאני לא מסוגלת להחזיק רגע אחד שקט במציאות הזו…", אמרה ובכתה.

"עינת, את לא סתם בורחת. את פשוט לא מוכנה להישאר לבד עם המציאות שלך. הרגע הזה, כאן ועכשיו, מהווה את האיום הכי גדול על החיים שלך. את לא מוכנה להישאר לבד עם המציאות הזאת, ומתוך זה פיתחת במהלך חייך מנגנוני הגנה שמשרתים את הבריחה מעצמך".

"אני לא מצליחה להרגיש שום נחת מהמציאות שלי", הגיבה בייאוש.

תחושת נוכחות אלוקית

"אני יכולה לנסות לעזור לך להבין את העניין, ולאט לאט נתחיל להוריד את התובנות האלה ליישום.

"התפקיד של ההורים בחייו של הילד הוא לתת לו תחושת נוכחות מלאה. הוא צריך להרגיש מוכל, ולכן הוא כל כך זקוק לתשומת לב ואהבה. החוויה הזו מההורים שלו מייצרת לו חווית נוכחות אלוקית אשר עוזרת לו בחייו הבוגרים לחוות חווית נוכחות אלוקית בלעדיהם.

"לכן חשוב מאוד כשהילד מתמודד עם קושי או אתגר כזה או אחר, לא לרוץ ולפתור לו את הבעיה, אלא פשוט מאוד להיות נוכחים איתו במצוקות, בכאבים, בשמחה ובעוד מקומות שהילד חווה במהלך חייו. הנוכחות הזאת נותנת לילד תחושת קיום מאוד משמעותית.

:עינת, במקרה שלך, באמת ההורים שלך נתנו לך הכל, דאגו לך כספית, דאגו לך למסגרות הטובות ביותר, דאגו לבגדים ועוד… אבל, הם לא הצליחו לתת לך את חווית הנוכחות הכל כך משמעותית הזו, ונותרת עם חיסרון עמוק בנפש. כאשר יש מצב שבו המציאות לא בדיוק כפי שאת מצפה – נוצר אצלך אי שקט וחוסר יכולת להכיל את התסכול שבכך, ואת חוסר האונים שלך מול מציאויות שלא ניתנות לשינוי".

מנגנוני הגנה כברירת מחדל

"על מנת להצליח לשרוד בעולם שבו מגיל כל כך צעיר חווית בדידות ואפילו תלישות וחוסר שייכות (בעצם חיית ללא תחושה של נוכחות אלוקית), הפכו החברים, הסרטים, הרשתות חברתיות ואפילו הציונים הגבוהים בבית הספר למנגנוני הגנה שעזרו לך להתמודד עם החיים. 

"כשגדלת, מנגנוני ההגנה האלה לא הספיקו, והיית צריכה להעצים אותם ולשכלל אותם. כך הם הפכו להיות נוקשים מאוד, וחלקם הפכו להתמכרויות.

"אני אשתמש במילה שיכולה לעורר התנגדות, אבל חשוב שתביני למה הכוונה. אני רוצה שתראי שהמנגנונים האלה יצרו לך בנפש חוויה כמעט אלימה".

"אלימה?!", שאלה בתדהמה.

"בגלל שהמנגנונים הללו בעצם 'מכריחים' את המציאות להיות אחרת. כדי שכבר תפסק תחושת הריק הזו או הבדידות, שכל כך קשה לך לפגוש ולהכיל, הם מגיעים ומייצרים סוג של הקלה על הכאב הזה".

"כן, אבל זה לא עוזר לי בכלל. אני מרגישה במערבולת שחוזרת על עצמה כל הזמן".

"נכון, כי זה רק כדור הרגעה זמני, מעין אקמול שההשפעה שלו חולפת מהר מאוד".

"זה הכל בגלל הילדות הטראומטית שחוויתי. אני לא מצליחה להפטר ממנגנוני ההגנה האלה… אני רוצה כבר לפתור את כל הטראומה הזו שלא מניחה לי", אמרה מיואשת.

"את צריכה להבין קודם מה יצר לך את הטראומה העוצמתית הזאת", עניתי לה.

"אני יודעת מה יצר את הטראומה, כל מה שקרה לי אז…".

"לא בדיוק. מדויק יותר לומר שמה שיצר לך את הטראומה זו הדרך בה חווית את האירוע הטראומטי. את הרגשת שאת עוברת את זה לבד, ללא נוכחות אלוקית בחייך, והקרקע נשמטה ממך. נוצר ניתוק מעצמך, מהזולת ומאלוקים".

"את צודקת, אני באמת הרגשתי זרה בעולם הזה, הרגשתי שאני לא באמת מתחברת, הרגשתי מפוצלת בין איך אני נראית מבחוץ למה שבאמת קורה לי בפנים. אז מה הפתרון? אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה".

לחזור בתשובה?

"מילה אחת לפתרון הטראומה: תשובה".

"תשובה? אני צריכה פשוט לחזור בתשובה? אני כבר דתייה", אמרה בפליאה.

"כן, אבל זו לא חזרה בתשובה כמו שאת מדמיינת. חשוב שתביני למה אני מתכוונת כשאני אומרת לך תשובה, במקרה הזה. תשובה: לשוב למקום שבו נוצר הניתוק. אבל לא סתם לחזור לשם, אלא לחזור לשם, אבל הפעם עם נוכחות שמחברת בחזרה את כל המקומות האלה, בחזרה לילדה הקטנה שהיתה שם לבדה.

"בשלב הראשון חשוב להבין שמצב כזה הוא סוג של חווית פיצול בנפש.

"אסביר זאת יותר בפשטות: יש לך ילדה קטנה בנפש שנחקקה מתקופת הטראומה, ויש לך האישה שאת היום. הילדה הקטנה הזאת נמצאת תמיד בתקשורת איתך.

"מה שעשית עד היום, בכל פעם שנתקלת במצוקה – בעצם זו היתה הילדה הקטנה שבתוכך נתקלה במצוקה. היא הייתה מטפסת אליך עד למעלה, מספרת לך שהיא מרגישה כאב, בדידות ופחד. את, כתגובה לכך, מיד הפעלת את מנגנוני ההגנה המוכרים לך. מה קורה כתוצאה מכך? יוצא שאת מופעלת ותגובתית בכל פעם שאת חווה מצוקה, והילדה הקטנה הזאת מפעילה אותך".

"אבל למה היא מפעילה אותי?".

הגיע הזמן שתתחילי להכיל את הילדה שבך

"כי את עדיין לא הגעת למצב החשוב והמשמעותי כל כך, שאת תהיי מיכל עבור הילדה הקטנה שבך. את צריכה לדעת להכיל אותה באותו האופן שאת יודעת להכיל את הילד הקטן שלך בבית. לשמוע אותה, להכיל אותה. לא לאפשר לה להיות המפעילה שלך.

"כמו שבהורות, כשאנחנו מכילים את הילדים שלנו, אנחנו לומדים להחזיק את המהות שלהם כילדים שלנו. אנחנו לא אמורים לתת להם להשתלט עלינו ואנחנו לא נסחפים אחריהם, אלא מכילים אותם".

"בעצם, את אומרת שאני צריכה להיות אמא לילדה שבי?".

"כן. את כבר יודעת להיות אמא, אז יש לך הכלים לתקן את המקום הזה. עד היום פשוט לא נחשפת ולא הבנת שיש לך האפשרות להיות אמא של הילדה שבך. עד עכשיו זו כאילו הייתה אותה פעולה של ההשתלטות שלה עליך, היית בעצם משחקת, מתנהגת, נגררת אחרי המצוקה של הילדה הקטנה שבך. זו לא באמת הייתה מצוקה אמיתית שלך, אבל לא יכולת להבחין בזה.

"את מתנהגת כמו שאת יודעת ואיך שלמדת כילדה להתנהג. הילדה שבך במצוקה, את אז מיד מנסה לפתור לה את המצוקה.

"את חייבת להבין, כל הדבר הזה מתיישב על אותה תנועה שבה אנשים מתמכרים למאכלים, ספורט, הרפתקאות, סמים, אלכוהול וכל שאר ההתמכרויות ואת מכירה אותם טוב מאוד. הרבה פעמים אני יכולה לדעת לפי עוצמת ההתמכרות וההתמודדות של המטופל – מה מידת חוסר הנוכחות שקיבל מהוריו, וכמה הוא הצליח או לא הצליח לתקן את המקום הזה.

נכתב בשיתוף עם אישי היקר.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן