הלימוד היומי: כיצד יוצאים ידי חובת קידוש, ואיך מתמודדים עם ילד שנשר מהדרך? (יום שישי, י"ט בשבט)

הציטוט היומי

"ויברך אלוקים את יום השבת ויקדש אותו"

"ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם.

לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע, כמו שהוא דומה בשבת".

(בראשית רבה י"א).

2 הלכות ביום מתוך 'בהלכה ובאגדה', עפ"י פסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

כיצד יוצאים ידי חובת קידוש?

אוחז את הכוס ואומר: "יום השישי ויכולו השמים..." [ראשי תיבות שם הויה ברוך הוא], ומברך הגפן וברכת הקידוש כפי שמופיע בסידורים.

"שומע כעונה" - כל מצוה שקיומה בדיבור, שייך בה דין: "שומע כעונה", דהיינו שהשומע את הדיבור מאדם אחֵר, נחשב לו כאילו הוא עצמו אמר את הדברים, וכן בקידוש, כאשר המקדש מכוון להוציא ידי חובה את השומעים [כבר מאמירת "ויכולו"], והם מכוונים לצאת ידי חובת קידוש, נחשב להם כאילו הם עצמם קידשו.

קודם ברכת הגפן, אומר המקדש: "סברי מרנן", ויענו השומעים: "לחיִּים" ובזה גם יעוררו את דעתם לכוון לצאת ידי חובה

היוצאים ידי חובה מהמקדש, לא יענו אחר אמירת שם השם "ברוך הוא וברוך שמו", כי יש בזה הפסק. ומי שטעה וענה, אינו חוזר לקדש.

כיצד יאמר את מילות הקידוש?

השומע קידוש מאדם שאינו בקי בהלכה, ויתכן שאינו יודע שצריך לכוון להוציא ידי חובה, עליו להבהיר לכל הנמצאים קודם הקידוש, שעל המקדש לכוון להוציא ידי חובה, ועל השומעים לכוון לצאת ידי חובתם.

עולה חדש שאינו מבין את שפת המקדש, וכן בעל תשובה ששומע קידוש במבטא אשכנזי או תימני ואינו מבינו, אינו יוצא ידי חובה בשמיעה ממנו. אבל אם יברך בעצמו בפיו, אף שאינו מבין מה שאומר, יוצא ידי חובה. על כן, יקריאו לו את הברכה מילה מילה, ויאמרה אף שאינו מבין.

יאמר את הקידוש בנחת, ולא יבלע תיבות ואותיות. ואם המקדש בולע אותיות, יאמרו השומעים את נוסח הקידוש בלחש, ויסתכלו על כוס היין שבידו, ולא יענו 'אמן' אחר ברכתו, ודי שיטעמו מעט מהיין. [ואף אם סיימו את הברכה קודם המקדש, לא יענו אחריו אמן].

חיזוק לנשמה

הרב דוד פריוף - מה עושים עם ילד שנשר מהדרך?

פרשת יתרו – דבר תורה קצר לשולחן השבת

זכור את יום השבת לקדשו (כ, ח)

על כך אמרו חז"ל “זכור ושמור, בדיבור אחד נאמרו” (ראש השנה דף כז ע”א).

מה ניתן ללמוד מכך ש"זכור ושמור, בדיבור אחד נאמרו"?

הגאון מוילנא מסביר כי הציווי “זכור”, כולל בתוכו מצוות עשה של זכירת ועונג שבת (כגון קידוש, כיבוד במאכל ובמשתה), לעומת הציווי “שמור” שכולל הימנעות מעשיית מלאכה. לפיכך על שניהם אומרים חז”ל, “בדיבור אחד נאמרו”- כלומר, אין ערך לזה בלא זה, שכן “זכור” ו”שמור” הם יחידה אחת (מובא בפנינים משולחן הגר”א).

וכך הסבר דבריו, בהביאו משל:

“…הכוונה, על פי ציור קצר, והוא: פעם אחת שאלו לילד חרוץ, למצוא האופן על שני אנשים, שיהיו כל אחד דוד לחברו. ושאל הילד, מה משכורתי אם אמצא? ויענו, שני עוגות רצפים. אז פתח פיו בחכמה, ואמר, אני יודע: ראובן ואבי שמעון היו אחים, נמצא כי ראובן דוד לשמעון, האין זאת? וישאלהו השואל, אמת כי כן הדבר, אך הגד נא החצי השני. ויתן העלם בקול, אם כן איפוא תנו לי לעת עתה עוגה אחת מהשתים. ויהי צחוק גדול מחכמת הילד.

כן הנמשל, ביום השבת קודש נצטוינו שתי מצוות, ‘זכור ושמור’. ‘זכור’, זכרהו על היין ולכבדו במאכל במשתה ובמעדנים, כאמור ‘וקראת לשבת עונג’, והעושה זאת מקיים מצוות עשה מדברי קבלה, ‘ושמור’, הוא השביתה ממלאכה. ויתחכם האדם לאמר, אף אם ‘שמור’ לא אקיים, מפני עמל החיים, אבל ‘זכור’ הלוא אקיים בלי עצלתיים, ואם כן ינתן לי שכרי לעת עתה עבור ‘זכור’ בלבד. לכן גילו לנו חז”ל הקדושים הסוד, כי ‘זכור ושמור בדיבור אחד’. המקיים ‘שמור’ כהלכתו, יבוא גם על ‘זכור’ על ברכתו”.

יום חמישי, י"ח בשבט