פרשת בשלח: איבדנו 80 אחוזים מהעם שלנו – איך אפשר לומר שירה?!

התלמוד כותב: "אמר רבי מאיר, מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת להשם' (שמות ט"ו, א'), שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה" (סנהדרין צא ע"ב).

אחד מעקרונות האמונה היהודית הוא האמונה בתחיית המתים. המוות הוא לא סוף הסיפור של האדם. הנשמה – שהיא ה"אני" האמתי - ממשיכה להתקיים, ויבוא יום שהיא תחזור לגוף.

כאן, בשירת הים, בוחרת התורה לתאר את שירת הים בלשון עתיד, כדי לרמז על השירה שתהיה בתחיית המתים. השירה של משה ובני ישראל היא לא רק ​​סיפור של פעם, אלא היא תתרחש גם בעתיד.

השאלה עולה מאליה, מדוע התורה רומזת דווקא כאן על התחייה העתידית, ולא בכל מקום אחר בתורה? מכך שתחיית המתים נרמזת דווקא בשירת הים, משמע שיש קשר פנימי בין תחיית המתים ובין שירת הים. מהו?

ראיתי הסבר יפה בספר "בקדושתו של אהרן" (פרק העליה לארץ ישראל).

אחד מגדולי הרבנים של אירופה לפני השואה היה רבי אהרן רוקח (1880 – 1957), האדמו"ר הרביעי של שושלת חסידות בעלז. הנאצים רצחו את אשתו וכל ילדיו ונכדיו.

באחת השבתות לאחר הגעתו ארצה, הייתה זו שבת פרשת בשלח, שבת שירה, והוא שהה בחיפה. במהלך השבת הוא שם לב שחלק גדול מהנוכחים הם ניצולי שואה שספגו סבל בל יתואר ואיבדו כמעט כל מה שהיה להם, והם לא היו במצב רוח של שירה. הרבי החליט לעודד את הנוכחים והוא העלה את השאלה שהזכרנו - מדוע רומזת התורה על תחיית המתים דווקא בשירת הים?

הוא נתן תשובה נפלאה. כשהעם היהודי שר את שירת הים, חלק גדול מהעם לא היה נוכח. יהודים רבים לא שרדו את שעבוד מצרים. ילדים יהודים הוטבעו ביאור. יהודים רבים סירבו לצאת. על פי המסורת, רק חמישית מהעם היהודי יצא ממצרים, בעוד ששמונים אחוז מתו במכת חושך ("וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – שמות י"ג, י"ח וברש"י שם). כמעט כל מי שכן יצא ממצרים איבד קרובי משפחה, ולא יכול היה לשמוח לגמרי על נס ההצלה. עכשיו, הים נבקע ובני ישראל יוצאים ממצרים באופן סופי. אומר להם משה: הגיע הזמן לומר שירה. אבל רבים מבני ישראל אמרו – לשיר? איך אנחנו יכולים לשיר? איבדנו שמונים אחוז מהעם שלנו!  

לפיכך, אומרת התורה "אז ישיר", בלשון עתיד, רמז לתחיית המתים. משה רבנו מסביר לעמו שהסיפור רחוק מלהסתיים. אמנם היהודים במצרים מתו, אך נשמתם חיה והם ישובו במהלך תחיית המתים. אנחנו יכולים לשיר עכשיו, אמר משה, לא בגלל שאין כאב, אלא כי למרות הכאב, אנחנו מאמינים שלא ראינו את סוף הסיפור.

עבור העם היהודי, ההיסטוריה מוגדרת לא רק על ידי העבר אלא גם על ידי העתיד. כיוון שאנו יודעים שהגאולה תבוא, אנו מסתכלים על הגלות הנוכחית ועל הגאולה הנוכחית כחלק מהגאולה העתידית, השלימה, ויש בהסתכלות זו כדי לרפא – ולו במעט – את הכאב הנוכחי.

זה הסיפור של העם שלנו. השמש שלנו שקעה. אבל השמש שלנו תזרח. "אז ישיר משה ובני ישראל".

*

גם מלאכי השרת רצו לומר שירה על הים, אולם הקדוש ברוך הוא מנע זאת מהם בנימוק מעניין: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (מגילה י ע"ב). אין זה נכון וראוי לומר שירה בשעה שמעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא טובעים בים (בפשטות הכוונה למצרים הטובעים בים).

השאלה הנשאלת היא, הרי משה ובני ישראל כן אמרו שירה על הים והקדוש ברוך הוא לא מנע זאת מהם, מדוע רק את המלאכים הוא עצר מלומר שירה?

תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ראיתי רעיון יפה בספרו של רבי אהרן קוטלר ("משנת רבי אהרן", פרשת בשלח).

מטרת השירה היא קרבה להשם יתברך והכרה בהשגחתו ובכוחו הבלתי מוגבל. התפקיד של בני אדם הוא להתקרב לאלוקים ולהתחזק באמונה וביטחון, תוך כדי הדפת דעות כוזבות והשקפות עולם מוטעות, והשירה קירבה את בני ישראל למטרה זו. שירת הים נאמרה בהתרגשות ובהתפעלות עצומה, והיא חיזקה אצל בני ישראל את האמונה בהשם. מלאכים – אין להם דעות כוזבות ואין להם אפשרות להתקרב יותר לבורא עולם, שהרי הם מלאכים ולא בני אדם, ומלאך נקרא "עומד", כך שהם לא היו זקוקים לשירה הזו עבור "עבודת השם" שלהם. לכן, אין זה ראוי שהם יאמרו שירה בשעה שמעשי ידיו של השם טובעים בים, כשאין לשירה "ערך מוסף" של חיזוק האמונה והביטחון.

לחידוד העניין, שמעתי גרסה שונה מעט, בשם רבי אהרן קוטלר: יש הבדל בין מלאכים לבני אדם. מלאך, כולו מסור לדבר אחד, אין אצלו מקום לניגודיות ומורכבויות ("אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות" - בראשית רבה פרשה נ', ב'). לכן, כשמלאך אומר שירה, הוא אינו יכול באותה העת גם להצטער. השירה והצער, סותרים מטבעם זה את זה. לעומת זאת, בני אדם, שונים ממלאכים. יש בליבם מקום לרגשות שונים, ואפילו סותרים, בעת ובעונה אחת. וכך, אדם יכול גם לשמוח שמחה גדולה, וגם להשאיר מקום בליבו לצער, למרות שהצער והשמחה הם הפכים. ומשום כך, בני ישראל, בשונה ממלאכים, יכולים לומר שירה ובאותו זמן ממש להצטער על המצרים, שלא כמו המלאכים, שאינם יכולים לעשות זאת. השמחה של המלאכים היא רק שמחה, ואין מקום לשמחה זו כשמעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא טובעים בים.

מסר דומה מופיע במלבי"ם על הפסוק "אָשִׁירָה להשם בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" (תהלים ק"ד). "יערב עליו שיחי, רצה לומר השיר יהיה על חיי ועודי,לא על אבדן הרשעים, כי שיר כזה לא יערב להשם כמו שכתוב מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, ולכן אשירה רק על הצלתי, ושיר כזה יערב להשם". כלומר:

יש הבדל משמעותי בין בני ישראל למלאכים. עם ישראל ניצלו מידי המצרים, ואיבוד מצרים הוא חלק מהותי מנס הצלתם, ואי אפשר להפריד בין החלקים. בני ישראל אומרים שירה על הנס, וצורת השירה היא לפרט את מעשי הנס לחלקיו ולפרט את אופן ההצלה. כשמלאכי השרת באו לומר שירה, הקדוש ברוך הוא מנע מהם שהרי לא נעשה עמהם הנס כך שעיקר שירתם הוא על טביעת המצרים, אז אין להם להתעלם ממעשי ידיו שטובעין בים.