סיון רהב מאיר: שבת של טרור, שבת של נחמה

המחבל בנווה יעקב רצח שבעה אנשים, אבל אולי צריך לחדד: המחבל בנווה יעקב רצח שבעה אנשים בליל שבת. בין קבלת שבת לסעודה למפגש המשפחתי. יש משהו כל כך מיוחד בשעות היפות והקדושות האלה. שילוב של טעם וריח ונחת ושקט.

גם בתקשורת העולמית הסבירו לצופים מה המשמעות בישראל של בית כנסת, של ליל שבת. כי ההבדל בין תאוות הרצח השטנית לבין שמחת החיים הפשוטה – מתחדד הפעם עוד יותר.

במוצאי שבת, סמוך לחצות, הובא למנוחות אשר נתן מורלי בן ה-14. המשפחה בדיוק סיימה את סעודת השבת ואשר, הבן הבכור, יצא החוצה לפגוש חברים, ונרצח. אחריו נקברו נטלי ואלי מזרחי, שהיו בסעודת שבת אצל אבא של אלי. כמה שלווה בטח הייתה במפגש המשפחתי השבתי, לפני ששניהם יצאו כדי לסייע לפצועים, ונרצחו.

עוד ארבעה קורבנות יקרים - רפאל בן אליהו, אירינה קורולובה, שאול חי ואליה סוסנסקי – שנרצחו ביום המנוחה, טרם הובאו למנוחת עולמים.

והשבת עצמה, היא גם מקור לנחמה. בבוקר שאחרי הפיגוע, פסוקי ההפטרה של השבוע, המילים העתיקות של הנביא ירמיהו, נקראו בבתי הכנסת בכל רחבי העולם היהודי:"וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל. כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם. וְשָׁב יַעֲקב וְשָׁקַט, וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם ה', כִּי אִתְּךָ אָנִי".

תנחומים למשפחות. שיתקיימו בנו, בקרוב, כל נבואות הנחמה.

מאיפה היה לה תוף?

בתקופה שבה אנחנו מוצפים בכל כך הרבה תחזיות קודרות ותסריטים פסימיים, אולי הרעיון הזה יכול לטעת תקווה ולתת כוחות: אחרי קריעת ים סוף, העם כולו התחיל לשיר ולהודות על הנס שקרה להם. הפרשה מספרת שבאותו הרגע, מרים הנביאה שלפה מייד את התוף: ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרוֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאנה כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹולֹות״.

רגע, מאיפה היה לה שם פתאום תוף, באמצע המדבר? פרשנינו מסבירים שמרים לקחה את התוף איתה עוד ממצרים, צמוד, כי היא התכוננה וציפתה לרגע הזה במשך שנות השעבוד הארוכות. ולא רק היא. מרים גם חינכה את כל הנשים שהגאולה עוד מעט מגיעה, ולכן צריך להיות מוכנות אליה, עם תופים.

אפשר ללמוד המון מאותו דור של נשים עוצמתיות, מאמינות ואופטימיות. הן ציפו לטוב, והתודעה הזו גרמה לו להגיע.

הרעיון הזה הזכיר לי שיר מקסים של הזמר אהרון רזאל: "האם פינית בלבך מקום לטוב שעוד תגלה? האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?".

מרים מלמדת אותנו לחיות בתודעה כזו של ציפייה. למרות הקושי, לא להתמכר לנבואות שחורות, אלא לחכות לבשורות טובות. האם אנחנו מכינים מקום לחסד ולטוב שיגיעו?

שירת מרים

כבר דיברתי עם מרים פרץ המון פעמים, אבל אף פעם לא שרתי איתה ערב שלם. הופענו אתמול יחד בדימונה, מול מאות נשים, בערב מיוחד לקראת ט"ו בשבט, בליווי ההרכב המוזיקלי של הדס זכאי ונהורה טהר. על כל שיר – היה למרים פירוש:

"יא מאמא" של שמעון בוסקילה – "זה שיר אהבה לאמא, במרוקאית, שאי אפשר לתרגם. בעברית אפשר לקרוא לזה: 'שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי'. בשום בית ספר אי אפשר ללמד את האמונה שקיבלתי מהורי בבית הקטן שלנו במלאח שבמרוקו. בית קטן, אמונה גדולה. הידיעה שאלוקים איתך בכל מקום תלווה אותי כל החיים".

ואז השיר "ברוש", שכתב אהוד מנור: "יש לי עץ בגינה שהוא המורה שלי, בפרט אחרי ששני בני נפלו. בכל פעם העלים נושרים, זה נראה אבוד, אבל הוא פורח מחדש. ככה גם אנחנו. 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה'. יש עונות בחיים. צריך להסתכל על העצים וללמוד לצמוח".

ולסיום, אחרי ערב שלם של שירת מרים, היא סיפרה על השיר האהוב עליה: "הייתי ילדה ממרוקו שהגיעה לארץ חדשה. נתנו לנו רדיו במעברה. הכנסתי אותו לשקע – וחטפתי מכת חשמל קטנה. הוא בקושי עבד. אבל נלחמתי עד שהצלחתי להפעיל אותו, ולעולם לא אשכח את השיר הראשון ששמעתי: 'אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה, בשיר ובעמל'. למדתי שיעור ראשון: באהבת מולדת, וגם באהבת אנשים, צריך שמחה ושיר, אבל גם עמל, מאמץ. כמה נכון".

אמריקה, אנחות, תכל'ס

אתמול צוינו 73 שנים לפטירת הרב יוסף יצחק שניאורסון (המכונה הריי"צ). את חתנו, שהחליף אותו בהנהגת תנועת חב"ד, הרבי מלובביץ', כולם מכירים. אבל הריי"צ הנהיג בדור שלפני כן, והיה אחד מאלה שהניחו את התשתית לתקומת העם היהודי שאחרי השואה. הנה שלושה ביטויים חשובים שלו:

• "אמריקה אינה שונה" – הוא בא מרוסיה, אחרי מאבק אמיץ בקומוניזם. הוא ישב שם בכלא שבע פעמים על הפצת היהדות. ופתאום, באמריקה, גילה אתגרים מסוג חדש: אם שם הניסיון היה עוני, עכשיו הוא עושר. אם שם הרדיפות היו הסכנה, כאן הסכנה היא החופש הבלתי מוגבל. אבל "אמריקה אינה שונה", הוא הכריז, וגרם לדורות של יהודים, שחשבו לזנוח את המורשת ולהשאיר אותה מאחור, בעיירה היהודית – לא לשכוח את הערכים שלהם בעולם החדש.
• "באנחות בלבד לא ניוושע" – אנחנו טובים בקיטורים, בתלונות, בלהגיד בדיוק מה לא בסדר. אבל להיאנח על המצב – הזכיר לנו הריי"צ – לא יתקן אותו. להגיד מה לא, זה לא הפתרון. להעלות פוסט או ציוץ עצבני זה לא מספיק.
• "ובכן" – הביטוי הזה מופיע מאות פעמים במאמריו ובמכתביו לאנשים. אם אנחות הן לא הכיוון אז העיקר הוא ה"ובכן" – מה תכלס עושים? איך פועלים? איך מתקנים את עצמנו ואת העולם? איך מתרגמים את הרעיונות היפים לחיים המעשיים והיום-יומיים?

אתם מוזמנים לחשוב איך שלושת הביטויים הקצרים האלה קשורים לחיים שלנו, כאן ועכשיו.

לזכרו.

איך חוזרים לחלום?

את הקטע הנפלא הזה כתב נתנאל פרץ:"מה המצב ההפוך מחלום? הפסיכיאטר האמריקאי תומס אוגדן כתב פעם שההיפך מחלום זה לא סיוט, ההפך מחלום זה 'ארץ שממה, שבה אין דמיון ואין מציאות, אין שכחה ואין זיכרון, אין שינה ואין התעוררות'.

"זה בדיוק היה המצב של בני ישראל במצרים. אחרי שנים ארוכות של עבדות, אתה מפתח יובש בנפש. אתה כבר לא מסוגל לחלום.

"המצב הנורא הזה, שבו אין שום דבר בעולם חוץ מרוטינה אפורה, הוא בית הכלא הגדול ביותר בעולם. זה שיממון נפשי שבו אתה לא יכול לדמיין מציאות אחרת, פשוט כי שכחת שיש כזאת.

"אז איך מחזירים את החלום? אצל אדם יחיד היינו ממליצים על טיפול טוב שיסייע. אבל כשמדובר על מאות אלפי אנשים, גם הפסיכולוג המדופלם בעולם לא יעזור. כדי שעם שלם יוכל לחזור לחלום, השמיים בכבודם ובעצמם צריכים להיפתח. המציאות צריכה להתנפץ. העולם צריך לרעוד.

"רק המפגש עם שינוי דרמטי כזה יצליח לעורר בלב המשועבד ניצוץ של תקווה. וזה מה שקרה. עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף – זו בשורה שיש תקווה, שיש שינוי, שאפילו הטבע מסוגל להיקרע.

"וכך גם הנפש שלנו: העיניים הכבויות והריקות יכולות להפוך לעיניים בורקות. החשמל יכול לחזור לזרום בחוטים החלודים. זה הפלא הגדול ביותר שיכול לקרות, זו הבשורה שאנחנו קוראים השבוע בתורה: לגרום לאדם שמת מבפנים – לחזור לחלום".