אפרת ברזל
אפרת ברזל: הגוף שלה היה כמעט איננו, אבל היא ביקשה "תביאו לי כיסוי ראש"
איך ילד אמור להסתדר בלי הורים? אפילו שהוא כבר גדול ויש לו זקן, ומכונית, והרבה מה להגיד, פרידה מהורים היא תהליך קשה. כל הילדות צפה לך. מאין באת ולאן הם הלכו. "בשישי, לפני שבת, אמא שלי נפטרה", צלצלה אלי לימור בקול חנוק
- אפרת ברזל
- פורסם י"ד שבט התשפ"ג |עודכן
(צילום: shutterstock)רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
את לימור הכרתי כשהיא התחתנה עם משה,
את משה הכרתי כשהתחתנתי עם בעלי.
את בעלי הכרתי כשהייתי כמעט בת עשרים.
משה ובעלי,
שניהם גדלו בצפון תל אביב.
משה למד ביסודי בבית ספר גרץ, ובעלי בבית הספר א.ד. גורדון.
לימור גדלה בקרית ביאליק.
ילדה להורים חילונים, בדיוק כמוני.
משה גר הרבה שנים בניו יורק.
כשהם התארסו, עדיין חילונים, הם באו לארץ, אנחנו כבר היינו בתשובה, ומשה הביא אלינו הביתה את לימור, כדי שנכיר את הכלה.
כשהם יצאו מהדלת, הסתכלתי על בעלי, ואמרתי לו בחצי חיוך וברצינות גמורה שלימור אישה צדיקה.
"איך את יודעת?", הוא לא ממש החזיק מהאבחנות שלי.
"אני יודעת" הייתי עונה לו. שוב ושוב הייתי עונה לו, ומסבירה, "לימור אישה צדיקה".
"אבל איך את יודעת?".
והייתי עונה לו שלנשים יש דרכים לדעת. נשים מוסרות את הידע שלהן מדור לדור, מאם לבת ומבת לבתה שלה,
הן לא יכולות להעביר את טכניקות הידיעות שלהן מאישה לבעלה.
"אני יודעת. תסמוך עלי".
ימים הרבה עברו.
לימור ומשה חזרו בתשובה שלמה. הם עדיין גרים בשיכון למד בתל אביב.
יש להם ארבעה ילדים צדיקים גמורים.
תסמכו עלי. אני יודעת.
את אמא של לימור, סבתא עליזה, הכרתי כשהכרתי את לימור.
אמא טובה. חילונית. אישה עם לב זהב.
לפעמים, כשמסתכלים מהצד על הורים של בעלי תשובה, אפשר להבין אותם.
הם לא איחלו את כל מערכת המצוות הזאת לילדיהם.
להיפך, הם באו לארץ, או נולדו אליה עם כל הצבריות שלהם, והדבר שהם הכי רצו לשחרר אותנו ממנו היה עול. עול תורה ומצוות, גלותי, מגביל, עיירה, פולין, חאלב, דמשק.
אנחנו, אמרו ההורים שלנו, ניתן לכם במתנה את הארץ המובטחת, להיות עם חופשי בארצנו.
אז כשילד שלך חוזר דור וחצי אחורה ואומר לך "אמא, טעית, אני רוצה את אבא", זה לא קל.
אמא של לימור תמיד נתנה כבוד לתשובה של ילדיה. הייתי מפטפטת איתה בהנאה גדולה בסעודות הגורמה שלימור היתה מזמינה אותנו, כמשפחה, לאכול אצלם. סבתא עליזה קצת היתה צוחקת, והרבה מאושרת.
בשנים האחרונות, סבתא עליזה הלכה ונחלשה.
היא כבר לא גרה בקרית ביאליק,
היא כבר גרה קרוב ללימור, בצפון תל אביב.
היא נהנתה מהנכדים שלה, מהתורה שלהם,
היא ראתה אותם גדלים. בתורה.
אבל היא נשארה חילונית כמו שהיא היתה.
להיפרד מאמא זה הדבר הכי קשה שיש.
טוב, גם מאבא.
אני שנים ביראה מהרגע הזה.
איך ילד אמור להסתדר בלי הורים?
אפילו שהוא כבר גדול ויש לו זקן, ומכונית, והרבה מה להגיד.
פרידה מהורים היא תהליך קשה.
כל הילדות צפה לך. מאין באת ולאן הם הלכו.
"בשישי, לפני שבת, אמא שלי נפטרה", צלצלה אלי לימור בקול חנוק וסיפרה.
"ספרי לי כל מה שהיה", ביקשתי ממנה.
והיא סיפרה לי על איכילוב ועל השבוע האחרון,
על גוף תשוש וחלש, שלושה ימים ללא אוכל וללא שתיה, סיפרה לי על חיידק במעיים, ולב שעבר מספיק התערבויות, אבל בעיקר סיפרה לי על מילותיה של אמא, האחרונות: "תביאו לי כיסוי ראש", היא ביקשה.
"צריך לכסות את הראש, וצריך לשמור שבת", לימור סיפרה שהיא לפתע אמרה, "היא דיברה כל הזמן על 600 אנשים שמחכים לה למעלה מדורי דורות של המשפחה, היא הסבירה שהיא מצטרפת אליהם, ושהיא מבקשת להיכנס שם למעלה לדלת שיש ממנה חזרה, שוב, לכאן, שיש בזה בחירה, היא סיפרה על סבא יעקב ועל סבתא מזל, ועל סבא אדמונד הגדול.
היא ביקשה שוב מטפחת, ושמנו לה על הראש, היא הסבירה שהיא רואה את הכל ברור, ולדבר לשון הרע זה הכי אסור.
אנחנו לא רואים את כל האנשים שאת רואה", לימור סיפרה לי שהיא ענתה לה.
"גם אני לא ראיתי כל החיים, אבל עכשיו בבירור אני רואה",
הגוף שלה היה כמעט איננו, אבל היא היתה מאושרת ורגועה כמו שאף פעם לא היתה.
היא עצמה את עיניה, עיינים שמחות, על ראשה כיסוי הראש,
והלכה לעולם שכולו טוב.
יהי זכרה ברוך.
סבתא עליזה בת יעקב.
אמא צדיקה. מזומנת לחיי העולם הבא.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>