אנחנו פשוט לא יודעים לדבר את שפת הטראומה

"בכל פעם שאני נזכר בזה, אני מרגיש איך הקרקע נשמטת לי מהרגליים. כאילו זה קרה לי ממש עכשיו. תביני, אני לא מסוגל לשאת את המחשבות, הלוואי ופשוט היו מוחקים לי את כל הזיכרונות האלה", אמר רועי.

"ובנקודה הזאת בדיוק אני רוצה שנעצור, ושנשהה בה", עניתי לו.

"מה? למה אנחנו נעצרים כאן? אני הרי לא יכול לשאת את המקום הזה, באתי אליך על מנת לפתור את המקום הזה אחת ולתמיד, ולא להיתקע בו", הגיב בכעס.

"אי אפשר לפתור את הבעיות האלה כמו שפותרים בעיות רגילות. כדי להתחיל לגעת במקום הזה בצורה יעילה, אנחנו חייבים לייצר נקודת עיגון", התחלתי להסביר לו.

"נקודת עיגון?", שאל רועי.

"אנחנו רוצים לייצר כאן עוגן, על מנת שנוכל ללכת מכאן אחורה בזמן.

אם לא תהיה לנו נקודת עוגן יציבה מספיק כאן, אז כשנלך אחורנית – היתד ייתלש ואנחנו נבלע שם", ניסיתי להסביר.

"למה את מתכוונת שאת אומרת 'נקודת עוגן'?", המשיך לשאול בבלבול.

"נקודת עיגון זו השרשה של תחושת נוכחות. תחושת נוכחות, זה בדיוק מה שחסר לילד הילד הקטן שבך שחווה את הטראומה הזו. תחושת נוכחות אלוקית, זה בדיוק מה שחסר לילד שבך, וזה גם בדיוק מה שחסר לך", המשכתי.

"אבל איך אני מתחבר לתחושת נוכחות אלוקית? זה נשמע כמו משהו תאורטי מאוד", הגיב רועי בייאוש.

"על מנת להתחיל להרגיש תחושת נוכחות אלוקית, צריך קודם להתחיל לתרגל משהו שאולי נשמע קצת טכני, אבל הדרך להגיע לשם, היא הפעלת תשומת לב מקסימלית לכאן ועכשיו".

"כן, אני כל הזמן שומע  דיבורים שאנחנו צריכים כל הזמן להיות מחוברים לכאן ועכשיו, אבל אני לא באמת מבין למה הכוונה".

"הדרך צריכה לעבור דרך חמשת החושים. חמשת החושים יחברו אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים במאה אחוז, בלי בריחה והסחת דעת. אנחנו צריך לחבר את הדעת למקום שבו אנחנו נמצאים.

"ככל שהמיקוד יהיה גדול יותר, כך תשומת הלב לכאן ועכשיו תהיה גדולה יותר, וככה נוכל לחזור אחורנית בזמן לאותו הילד הקטן שבך, אבל הפעם עם נוכחות אלוקית.

"תבין, כשמתרגלים נוכחות – היא מתחילה לפעול בתוך הגוף, ויש לה הכוח לפרק את המקומות העמוסים שיש בנפש. זה יועיל מאוד אם תתחיל לתרגל את הפניית תשומת הלב שלך לישיבה שלך, לראייה, לשמיעה. ממש לחוש את הדברים כמו שהם, ללא פרשנויות, בצורה הפשוטה ביותר.

"חשוב לתרגל את הנקודה הזו כמה פעמים ביום. הדבר הזה יאפשר לעודף המתח להשתחרר מעצמו", הסברתי.

"אבל למה אני צריך לחבר את הגוף לזה? זה לא רק עניין של מחשבה?".

"החיבור הזה לגוף, זו השפה של הילד שבך, וזו השפה שאיתה תוכל להכיל ולהרגיע אותו. שפת הגוף היא שפת הטראומה. הטראומה נמצאת בזיכרון, והזיכרון מתלבש על הגוף".

"אבל איך בדיוק יתרום לי להיות מחובר לכאן ועכשיו? מה התפקיד של זה בכל ההתמודדויות הקשות שאני חווה בטראומה שלי?", שאל רועי.

"טראומה זה כמו שאתה יושב במציאות שלך – ופתאום קורה משהו. בלי שום הכנה אתה פתאום עף ונזרק, כמו בחלום, לאותה חוויה לא נעימה שהיתה לך באותו בית. הריחות, המראות – הכל חוזר ונחווה מוחשית, ובכל פעם מחדש אתה חוזר לאותה תחושה קשה, נופל לאותו הבור, לאותה המלכודת, עם אותן תחושות קשות. בזה שאנחנו מתחילים להתחבר לכאן ועכשיו, אנחנו בעצם נכנסים לאותו הבית, אבל הפעם אנחנו מצוידים בפנס חזק ובמערכות תאורה.

המרכיב של החושך קיים, אבל בזכות הפנס והתאורה אנחנו יכולים להיכנס באופן יזום.

יש הבדל עצום אם הבית מתנפל עליך בכל פעם מחדש או אם אתה נכנס בצורה יזומה, מצויד ומוכן לתוך הבית".

"הבנתי. בעצם תרגול הכאן ועכשיו זו רכישת כלי עזר על מנת להצליח להיכנס לבית – לטראומה – ולחוות אותו אחרת?".

"זה להתחיל לגעת בממד הזה. זה הרי בסך הכל דימוי. אבל חשוב להבין שהטראומה מדברת בשפה מסוימת מאוד, ואנחנו, כבני אדם, הרבה מאוד פעמים לא מדברים את שפת הטראומה.

"בגלל שאנחנו לא מדברים את שפת הטראומה, היא ממשיכה לשלוט עלינו בלי שתהיה לנו בכלל שום אפשרות לעשות שם איזהו סוג של שינוי. זו אחת הסיבות שבגללן אנחנו מזמינים את עצמנו להקשיב לתחושות הגוף".

נכתב בשיתוף עם אישי היקר.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן