שווה סיפור: שדות מעל הטבע

אלו היו הדמעות שסימאו את העיניים, שהרחיבו את הלב.

"הרב, אני עושה שמיטה". בום על קולי. משהו שלא נתפס, אני האדם הכי שקול, שלוקח בחשבון את כל ההשלכות. הוצאתי את המילים האלה. אני. בעצמי. ואצלי, מילה זה מילה.

כלומר, התחייבתי - אני אקיים.

וכדי להבין, קצת רקע.

נעים להכיר: עמית אבוטבול, גר בתלמי אליהו, אחד מהחקלאים הגדולים בארץ. בעל המפעל "עלי הבשור" - בו אורזים, קוצצים ומשווקים עלים נקיים מחרקים למהדרין, וכן ירקות קצוצים, אחד מספקי המהדרין הגדולים. כל העלים והירקות מגיעים מ-700 דונם החממות של המפעל, זאת לצד 2000 דונם של שטחי חקלאות פתוחים, בהם מגדלים כל השנה סוגי ירקות שונים.

כל המפעל האדיר הזה מתחזק עשרות עובדים ולקוחות רבים. והכל שבת למשך שנה שלימה. שמיטה למהדרין.

גדלתי בבית מרוקאי מסורתי. אבי היה בוגר ישיבת כפר הרוא"ה. אני דור שני לחקלאות. האמונה היתה בבית תמיד. בכלל, לא יודע אם יש מאמין גדול יותר מחקלאי. כל הקיום של החקלאות לא אפשרי בכלל ללא אמונה. במיוחד היום, שכבר אין הרבה שמחזיקים מעמד בענף. בכל התהליך, החל מרגע הזריעה - החקלאי רואה את אלוקים. התפילה שינבוט, התפילה שיגדל... אנחנו רואים בעיניים את המלאכים שמכים בצמח ואומרים לו "גדל". התפילה שתהיה תוצרת טובה, משובחת, מניבה. שהקונים יהיו רבים ואיכותיים, וכו'. התפילה נוכחת כל הזמן. זה רק אתה והטבע. אתה מול בורא עולם, ללא כל אמצעי. ואתה זוכה לראות אמונה בעיניים, זוכה לראות ניסים ברמה יומיומית, לראות את הבראשית, את היופי והישרות של הטבע. זכות גדולה.

לכן, כששואלים אותי "איך אתה חי?", אני מתחיל באמונה. זה הבסיס לכל. רואים במוחש איך הקב"ה נותן לכל אחד את המגיע לו.

בשמיטה תשס"ח סגרתי את המפעלים של המהדרין, וייבאתי סחורה של נכרי אותה שיווקתי לחנויות. באותה שנה הפסדתי 3 מיליון ש"ח. בשמיטה הבאה, בשנת תשע"ה, החלטתי לא לוותר לגמרי, אלא להשבית את המפעל וחממות המהדרין לגמרי, ואת הדונמים בשטחים הפתוחים העברתי על פי היתר מכירה, רק כדי להחזיק את המערכת.

זה לא פתר את מה שחשבתי. גם בשנה זו היו לי הפסדים רבים.

עוד יותר ברור שלא חשבתי להשבית מכאן והלאה את הכל. זה לא נתפס. אחרי הכל, 2000 דונם אדמה ועוד מאות דונם של חממות, מפעל ועובדים – להשבית? זה הרבה יותר מקריסה של כל מה שהקמתי עד היום. אני מחובר לאדמות שלי, למפעל, שהינו מפעל חיים שלי ממש. אני אחראי על משכורות ל-70 עובדים. זה לא נתפס לרגע.

אבל אלוקים רצה אחרת, אין לי הסבר אחר. לפני כשנתיים, בקיץ תשפ"א, לפני השמיטה האחרונה, הגיע אלי בחור צעיר, לבוש כחרדי, שחור-לבן, נראה כאחד מהמשגיחים שמסתובבים במפעל. אנרגטי וחדור מטרה הוא פנה אלי וביקש לשוחח. הסכמתי בשמחה. הוא הציג עצמו כרכז של 'קרן השביעית', הסביר על הקרן ועל התמיכה שהם נותנים לחקלאים שומרי שביעית, וביקש לצרף אותי לעניין. מיד השבתי לו: "אין סיכוי", אבל עדיין, המצפון דגדג לי, אז אמרתי לו: "יודע מה, תן לחשוב על זה". אחרי שבוע, הבחור, שקוראים לו ר' יונה בוקובזה, מגיע אלי שוב, והפעם עם הרב כהן, הם ישבו לדבר ולשכנע אותי. אמרתי להם – אני חולם כל חיי לקחת לי שנה של שקט לעצמי, אבל אני לא יכול. אני אחרי קורונה, עם הקשיים שנלוו אליה. אי אפשר, אין היתכנות לכזה דבר. בוא תדבר איתי בעוד שש שנים, לפני השמיטה הבאה. נבדוק, נעשה הדרגה. אי אפשר ככה פתאום. הכנסתי אותו למפעל והראיתי לו את בתי האריזה, את כל הפעילות, כדי שיבין כמה הרעיון הזה מופרך.

אבל לפני שהם עזבו אמרתי להם, "תנו לי להיות אתכם בקשר, אני צריך לחשוב...". המצפון שלי לא ויתר גם הפעם. הם הלכו , ואני – שכחתי מזה לגמרי.

ביום שישי באותו שבוע אני מקבל טלפון ממספר לא מזוהה. אני לא עונה בדרך כלל למספרים כאלו, אך הפעם המצלצל לא ויתר, אז החלטתי לבדוק. על הקו היה אדם שהזדהה בשם אברהם רובינשטיין. אני לא הכרתי אותו. ואז הוא הוסיף: "אני ראש העיר של בני ברק". חשבתי שזו הלצה, אך הוא המשיך. הוא שאל אותי אם הוא יכול לבוא ולהיפגש איתי. שאלתי במה העניין והוא אמר – "השמיטה". אמרתי לו: "אני לא כל כך בעניין, ואני לא רוצה להטריח, אבל אם אתה רוצה לבוא – תבוא בשמחה".

כמה ימים אחר כך הוא הגיע, עם כל הפמליה. הם פתחו שולחן, כמו שאומרים, הביאו פיצוחים וערק. שוחחנו על הפוליטיקה ועל ענייני העולם כחברים ומכרים, ואז הגיע הנושא האמיתי: שמיטה. אמרתי לו: "אני רוצה לשמור, אבל לא. זה לא אפשרי. אני גם לא יכול לעשות זאת ללקוחות שלי, שחלקם כבר סגרו איתי קדימה. ככה, מהרגע להרגע?". הרב אברהם שתק, והיה נראה מהורהר. בסוף השיחה, הוא קם עייף מהמקום, במבע מאוכזב ועצוב, כאילו לא עלה בידו. כאב לי, הלב היהודי שלי לא עמד בזה. באותו רגע, אני לא יודע איך, קמתי ואמרתי: "אני עושה שמיטה". הוא הביט בי משתומם ולא מאמין: "מה?!". אבל מילה זו מילה, ואני עומד בה. אמרתי לרב שוב: "אני מקבל על עצמי שמיטה".

זה היה עוצמתי מאוד, אי אפשר לתאר. התחבקנו ובכינו, אני וכל הצוות. זה לא היה קל, והמעמד היה מרגש מאוד. כמו קבלת עול מלכות שמיים. כל ההוויה היהודית התעצמה. ואז הרב רובינשטיין מבקש מהנהג להביא מהרכב את המתנה שהם הביאו לי. סירבתי. אין שום מתנה בעולם שתפצה על האבדן הגשמי. ובכלל, לא עיכלתי את מה שהחלטתי בשנייה, רציתי שלא יהיה לי אף אחד מול העיניים! אבל הרב לא ויתר.

הנהג חזר אלי עם ספר שנקרא "דרך אמונה". הוא שאל אם אני מכיר. אמרתי שלא. הוא אמר: "אתה יודע מי המחבר? מרן שר התורה הרב חיים קניבסקי". אותו ודאי הכרתי. גדול בישראל. הוא ביקש שאפתח, ואז שם, בדפים הראשונים, אני רואה הקדשה אישית בכתב ידו של מרן הרב חיים קניבסקי, כולי צמרמורת. הוא בירך אותי אישית, שבזכות השמיטה נכסי ירבו ויתעצמו מאוד, ועוד כהנה. חמש שורות בכתב ידו, ואני מבין מכל מי שהכיר את הרב ידע כמה קצובות מילותיו. זה היה, ועדיין, הקמע שלי.

אבל אז הרב רובינשטיין אמר לי: "עכשיו יש לי סיפור בשבילך. אני מתפלל כל יום עם מרן שר התורה. סיפרתי לו עליך, ושאנו מנסים לשכנע אותך. הרב אמר לי: לך אליו, הוא שומר שמיטה. ואז הוא כתב לך את ההקדשה הזו שבה הוא מברך אותך על שמירת השמיטה. עכשיו, כשאמרת לי 'לא', לא ידעתי מה לומר למרן, הרי הוא אמר מפורשות שאתה תשמור! ואז תוך כדי השיחה אתה מתהפך לגמרי ומודיע לי אחרת. זה רק העצים לי את אמונת החכמים. בשבילי, זה היה ציון נוסף לכך שיש מכוון מלמעלה, אנחנו רק הבובות".

מכאן הכל התגלגל. שמרתי שמיטה למהדרין מן המהדרין - שביתה מוחלטת, שהביאה אותי לתובנות רבות: פעם ראשונה שאני עושה בחיי לעצמי ולא לסובב, רווח נקי לנפש. הרבה מתנות קבלתי מהשמיטה הזו.

קודם כל, הכרתי את כל האנשים הנפלאים הללו, אנשים מדהימים שעל פי דרך הטבע לא היה סיכוי שניפגש. זכיה בפיס להיות חלק מהם.

באחת הפעמים שהרב כהן הגיע לדבר איתי, הוא סיפר לי על כוח הברכה של שומרי שביעית. הוא סיפר על אישה שלא נפקדה עשר שנים, ובקשה ברכה מהרב חיים, והוא שלח אותה לבקש ברכה מחקלאי ששמר שמיטה. אותה אישה קבלה ברכה ונפקדה. התרשמתי מזה מאוד, ונזכרתי באחת העובדות שזקוקה לאותה ישועה. ביקשתי את הפרטים של אותו חקלאי, ורציתי לבקש ממנו בשבילה. לא האמנתי אז שאני אהיה חלק מזה... משמים, המספר אבד לי, ואז, בימים הנוראים נזכרתי וביקשתי מהרב בוקובזה, שכבר הפך לחברותא שלי, להשיג לי את המספר. הוא ענה לי מיד: "למה אתה מחפש חקלאי אחר? תברך אתה!". נבוכתי. מה פתאום אני? אבל הוא לא ויתר... החלטתי לקחת את זה, ומאז בכל פעם ברכתי והזכרתי את שמה. 3 חודשים אחר כך התבשרתי שהיא נפקדה. אושר עצום, אי אפשר לתאר. ב"ה היא ילדה תאומים, בן ובת.

והיא היתה רק הראשונה... אחד הרכזים פנה אלי וביקש גם הוא ברכה לילדים לאחר מספר שנים שלא נושעו – וגם הם נפקדו.

באחד הימים, הגיע אלי רב גדול עם ילדיו למפעל ולשדות, כדי לראות במו עיניהם את המקום שהושבת בשמיטה. לפני שהם יצאו, הוא ניגש אלי וביקש ברחמים גדולים שאברך את הבת שלו, שממתינה 13 שנים לפרי בטן. הוא ביקש שאזכיר אותה בכל בוקר אחרי נטילת הידיים. הסכמתי. כן, גם היא נפקדה לאחר מספר חודשים... ואני רואה את הכוח העצום הזה, ואני אומר - יש ברכה גדולה יותר מזו? אני מברך וזוכה לראות פרות, בעוד טובי הרופאים לא הצליחו, וכל זה בזכות השמיטה...

חזרתי להיות צעיר עם אנרגיות אחרי שנה של הפסקה, והשדות מחזירים לי אהבה כפליים. מיד במוצאי שביעית זרעתי בצל. לאחר כמה ימים יצאתי לשדה עם חבר, חקלאי ותיק ממני, וראיתי שאין נביטה. החבר אמר לי מיד, "תהפוך את האדמה, אין סיכוי". אמרתי לו: "אני לא יכול, זה הפסד של חודש! אני מאמין בכוח השמיטה. גם אם יצא 20%, זה עדיין שווה". ובאמת, חודש אחרי, מעל הטבע, השדה הצמיח 75% מעבר לציפיות! 

לראות ולא להאמין.

או בעצם, לראות ולהמשיך להאמין. 

(תודה מיוחדת לרב בנימין כהן ולרב יונה בוקובזה, על הסיוע בהבאת הדברים)