ילדה אחת עם הפרעת קש"ר יוצאת לצהרון. או ממנו

לפרק הקודם: נעים להכיר מקרוב, קוגפאן

בעוד הריפוי בעיסוק עושה פלאים ביכולות הכלליות של מיכלי, ומקדם אותה גם בתחומים שלא ציפיתי להם (קריאה, למשל. משהו בטכניקות של הקוגפאן נתן לה ביטחון, והיא התחילה לקרוא מהר יותר ויותר) – בתחומים אחרים העניינים עדיין צלעו.

בראש ובראשונה עמד המצב החברתי. למיכלי אין חברות. וכמה היא רוצה אותן! היא החלה חוזרת הביתה יום אחרי יום בבכי. במקרה הטוב, זה היה כי "אין לי חברות". במקרה הטוב פחות, זה היה כי "X הרביצה לי", "Y הציקה לי" ו-"Z צחקה עלי".

היה קשה להבין מה בדיוק קורה שם. מה גורם לילדות להציק דווקא למיכלי? מאמהות אחרות שמעתי דווקא על חברויות טובות. מהמורה, לעומת זאת, שמעתי שמדובר בכיתה קשה במקצת – או למעשה, בשנתון קשה במקצת. "הקורונה פגעה להן בשגרה בשנים המוקדמות, והן הגיעו לכיתה א' פחות מוכנות מהרגיל", היתה התיאוריה של המורה, שנשמעה לי נכונה. ועדיין... ילדות אחרות לא סובלות, ומיכלי – כן.

המורה ניסתה בדרכים שונות להעצים את מיכלי, ולמגר הצקות, אבל גם כשלא הציקו לה – אף אחת לא רצתה להיות חברה שלה. לא לאורך זמן, בכל אופן.

ואם בשעות הלימודים המצב היה נסבל, הגיעו שעות אחר הצהריים והפכו את המצב לבלתי נסבל בעליל.

מחוויות הצהרון

אני עובדת מהבית במשרה מלאה, ולכן את בנותי שלחתי לצהרון, תוך ידיעה שזה מקום שמקל עלי, אבל אינו חובה – הרי אני בבית. עד היום הצהרון היה מתנה עבורי, מספר שעות נוספות של אפשרות לעבוד ללא הפרעות, וילדות שמגיעות הביתה שמחות ומרוצות, אחרי שאכלו וגם הכינו את מרבית שיעורי הבית בצהרון.

אבל כשמיכלי נכנסה לצהרון, הבנתי שהשנה הזו תהיה שונה. היא לא הצליחה להכין שיעורי בית ללא תיווך שלי, ולכן רק בשעה 4, כשהגיעה הביתה מהצהרון, התחילה להכין שיעורי בית. עד שהגענו לאבחנה וגם לתרופה הנכונה, הכנת שיעורי הבית בשעה מאוחרת כל כך היתה כמעט בלתי אפשרית. שבועות ארוכים בילינו כך, משעה 4 ועד שעת השינה של מיכלי, רק בהכנת שיעורי בית. עם הכדור – התקצרו השעות, ועם הקוגפאן – השתפרו גם המיומנויות, ב"ה, וזמן הכנת השיעורים התקצר. ועדיין, להתחיל להכין שיעורי בית רק בשעה 4, זה קשה.

אבל הצרה הגדולה באמת, היתה העובדה שבשעות הצהריים – המחנכת לא נמצאת, ואימתה כבר לא נתונה על הילדות... אם בשעות הלימודים מיכלי הסתדרה איכשהו מבחינה חברתית – בשעות הצהרון המצב הלך והידרדר. שוב ושוב חזרה מיכלי מתוסכלת ובוכייה ממקרה כזה או אחר. התחושה שלי היתה קשה. מצד אחד, כבר הכרתי את המצב החברתי המורכב. מצד שני, מהסיפורים של מיכלי הצטיירה תמונה כאילו אין כלל מי שמשגיח על הילדות בשעות האלה. היכן המורה? איך היא אינה מונעת מצבים של הצקה, של מכות?

יום אחד, הלכתי לבקר בצהרון, לדבר עם המורה שמלווה את הילדות בשעות האלה, ולהעיר את תשומת לבה לנושא. היא עמדה מולי בחיוך, שמעה אותי לרגע ואז אמרה, באדישות: "מיכלי שלך מושכת אש. אין לי מה לעשות עם זה".

סליחה?! מה זה אומר בדיוק, "מושכת אש"? היא לא ידעה להסביר לי. אמרה ש"משהו במיכלי גורם לילדות להציק לה". אז זה אומר שמותר להן?! לא היתה לה תשובה.

יצאתי מזועזעת. כמובן אמרתי לה שהמצב הזה לא מקובל עלי, ושזה התפקיד שלה לדאוג לרווחתן של הילדות שתחת השגחתה, ולא לספק תירוצים שמתירים התעללות.

במאמר מוסגר, אציין שלא מדובר במורה בעלת הכשרה. הצהרונים מעסיקים לעיתים קרובות בחורות או נשים צעירות, ללא הכשרה מיוחדת, כשתפקידן העיקרי הוא לשמור על הילדות ולהעסיק אותן, ולא מעבר לכך. ועדיין, ציפיתי לאנושיות, אם לא למקצועיות...

נשארתי לא רגועה עוד מספר שבועות, עד שיום אחד קיבלתי טלפון מאותה מורה בשעת הצהרון. "מיכלי נפלה בגינה שיצאנו אליה, היא בוכה ורוצה הביתה, תוכלי לקחת אותה?".

פצע מכוער ומדמם במצח היה מה שקידם את פני כשהגעתי לקחת את מיכלי, משהו שלא הוזכר בשיחת הטלפון. בירור קטן הבהיר שהיא לא "נפלה בגינה", אלא עפה מנדנדה, ובירור נוסף גילה שהטלפון אלי נעשה רק אחרי שמיכלי התחננה ובכתה זמן רב, ולא קיבלה מענה.

זה היה היום האחרון של מיכלי בצהרון.

ולא היתה מאושרת ממנה. הסבל הסתיים.

ואני? אני בכיתי. בכיתי על בחירת הצוות האומללה בצהרון, על אישה צעירה, בלתי מנוסה וללא הכשרה, שהופקדה על כיתה שלמה ועל מיכלי אחת, שצריכה הרבה לב, ומקבלת כל כך מעט.

עוד יותר בכיתי, כי ידעתי שלו היתה זו ילדה אחרת שעפה מהנדנדה, עשר ילדות היו מקיפות אותה בדאגה, צועקות ואומרות למורה ש"ל-X יורד דם!!! המורה, תראי!!! המורה, תתקשרי לאמא שלה!!!". ואז, לא משנה כמה חסרת הכשרה היתה המורה, היא היתה מתקשרת ומדווחת, מיד.

מיכלי היתה לבד.

גם לכם יש קש"ר בבית? מוזמנים להגיב.