סיון רהב מאיר: שמעתם על רעידת האדמה?

לפני כמה ימים קמתי בבוקר וראיתי הודעת ווטסאפ שנשלחה אליי ב-2:17 בלילה. מיהרתי לבדוק על מה מדובר. "שלום סיון, אני צריך בהקדם סרטון ברכה לסניף שלי בתנועת הנוער. יש מצב?".

קודם כל נרגעתי, שום דבר בהול לא קרה. בשעה 6:55 הנער שלח הודעה נוספת: "???". לא סימן שאלה אחד, שלושה.

לא באתי לקטר פה על "מצב הנוער". בסוף כולנו כאלה. אני שומעת סיפורים כאלה באינספור מקצועות, תחומים וגילים. אנחנו בעידן שמנגיש הכל, ממידע ועד אנשים, ואם אפשר להזמין ספה או אוכל בשלוש בלילה, אין סיבה לא לפנות בשעה הזו למי שבא לנו. אם אני רוצה משהו – אני רוצה אותו כאן ועכשיו.

זה הרסני לכל דבר רציני בחיים, מלימודים ועד מערכות יחסים, אבל זה גם בלתי אפשרי. לא כל דבר קורה מייד כשנרצה בו. ולכן זה הולך והופך להיות האתגר הגדול ביותר שלנו: לפתח סבלנות ויכולת המתנה. להאמין בתהליך הדרגתי. ללמוד לרוץ מרתון ולא רק ספרינטים.

ט"ו בשבט שחגגנו השבוע מעניק לנו את המתנה הזו: זהו יום שבו חוגגים לא את התוצאה הסופית, לא את הפריחה, אלא את ההבשלה האיטית. זורעים, משקים, מחכים, מטפלים, ובסוף בסוף גם קוצרים. "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". משנה לשנה יש לנו יותר מה ללמוד מהטבע.

שמעתם על רעידת האדמה?

כולם קראו על כך בעיתון. כולם דיברו על זה יומם ולילה. אבל רק אחד קם ועשה מעשה. פרשת השבוע מתחילה כך: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹוקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ".

יתרו שומע על היציאה של בני ישראל מעבדות לחירות, על הבשורה החדשה בעולם, והוא לא נשאר אדיש. זה מוביל אותו לעשייה: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה". הוא עוזב את ביתו, ומצטרף לעם ישראל.

התורה עצמה מספרת איך עמים רבים שמעו על יציאת מצרים, נדהמו ונבהלו. מיליוני בני אדם במזרח התיכון עקבו אחרי הדרמה. האם זה עורר אותם להשתנות? לא. רק יתרו שמע – והשתנה.

כמויות אדירות של אינפורמציה מתחרות על תשומת הלב שלנו. בכל יום כולנו שומעים אינספור ידיעות שונות, אבל כמה מהן גם מניעות אותנו לעשות משהו?

למשל: האם שמענו על רעידת האדמה האדירה במזרח התיכון וחשבנו איך זה נוגע לנו? הרי אפשר להתעלם ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. ואפשר גם לבדוק את היציבות של המבנים שלנו, להתפלל לרפואת הפצועים, וכמובן לעצור ולחשוב על השבריריות של החיים ועל משמעותם.

סיפורו של יתרו מעלה שאלה אקטואלית מאוד: מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו שומעים?

מה אומרת התעודה?

מיליוני תלמידים מקבלים בימים אלה תעודות-מחצית. עירית הלוי, מנהלת אולפנת צביה בירושלים, כתבה עם חלוקת התעודות מסר חשוב לתלמידים, אבל בעצם לכולנו:"המסע ממצרים לישראל מתחיל בפרשות השבוע, אבל כתוב שאלוקים לוקח אותנו בכוונה בדרך הארוכה והקשה. למה לעשות כזה סיבוב במדבר? למה לא לחתוך ישר לארץ ישראל? שימו לב למשפט עמוק של הרמב"ם. לדבריו, החוכמה האלוקית באה ללמד אותנו על מסע החיים של האדם. אין קפיצות דרך. כדי לגדול, צריך לעבור תהליך מפרך: 'כי המנוחה תסיר הגבורה, והעמל ייתן הגבורה'.

"אנחנו רוצים לרפד את חיי התלמידים, לתת להם הקלות כדי שיהיה להם נעים, וגם התלמידים עצמם רוצים שהכול יהיה כיף, מידי ומהיר. אבל האמת היא, לא נעים לומר, שכדי להגיע להישגים צריך להזיע, צריך שיהיה קשה. רק ככה מתקדמים ועולים למדרגה גבוהה יותר.

"תעודות-מחצית הן מתנה. תלמידים מרגישים צער אם הם מקבלים ציון נמוך, אבל להיפך, זה מעיד שהלימודים הם רציניים, מאתגרים, שהמורים לא סתם מחלקים מחמאות, שיש פה תהליך. זו תובנה שיכולה לשנות את החיים: במקום לחפש מנוחה, לחפש התקדמות. בסוף, רק ככה הגענו לארץ המובטחת".

בהצלחה לכל תלמידי ישראל.

איך לדבר כך שישמעו?

איך מעבירים מסר? בפרשת השבוע עם ישראל מקבל את עשרת הדברות.

על מעמד הר סיני נאמר: "קוֹל ה' בַּכֹּחַ", אבל לפי אחד המדרשים, הכוונה אינה כוח אחד על כולנו ביחד, אלא: "קול ה' בכוח – לפי כוחו של כל אחד ואחד. הבחורים לפי כוחם, והזקנים לפי כוחם, והקטנים לפי כוחם".

כלומר, המסר של התורה הוא אחיד ונצחי וקדוש. אבל הוא נמסר בצורה שהתאימה ליכולת ולגיל של כל אחד מהשומעים.

הרבה פעמים בוערת בנו איזו אמת גדולה. כשאנחנו רוצים להגיד משהו למישהו, כדאי לזכור את הרעיון הזה. לא לחשוב רק מה אני רוצה להגיד, אלא בעיקר מה האדם שמולי יכול לשמוע כרגע, מה הוא יבין ומה ייכנס ללבו.

"לפי כוחו של כל אחד ואחד". איזו הגדרה יפה ועדינה.