אפרת ברזל כותבת בהערצה לבתה, להולדת התאומים

בתי, אני מעריצה שלך.

שלום, ילדה שלי, כאן אמא.

גידלתי אותך בצורה הכי משתדלת שיכולתי לייצר מתוכי, אבל לא ידעתי כל השנים האלה עד כמה שאת גיבורה. עלית על כולנו, אהובה אחת.

הסתכלתי עליך בכל תהליך הלידה הזה. לא בעין בוחנת, הכי לא, אני האדם הכי בלתי שיפוטי שיש. אני סוגדת לפשלות, מעריכה טעויות, מבינה לאן לוקח חשבון נפש שמגיע אחרי פעולה מביכה: לוקח למקום עם הרבה כוח.

זוכרת?

ילדים, אל תהיו לי מושלמים, תעשו לי טובה.

התבוננתי עליך כל הלידה הארוכה והמתישה הזו במבט של אהבה, של רחמים, של אמא,

של אם הייתי יכולה לכאוב במקומך,

הבו לי,

של בבקשה אלוקים תעזור לה, שיזרום כמו בספרים, שיהיה כמו בתכנונים, שיצטלם טוב בצילומים.

אבל זה לא קרה.

ושלב אחרי שלב. זה תסכל. עוד יותר. והסתבך.

והסתכלתי עליך ועל בעלך המדהים מהצד, היינו שנינו חסרי אונים.

בתי, אני ראיתי הכל, את כל הכוחות שלך מונחים ברצון להיות אמא, מצטרפת אל כולנו, לא נוכל להתחמק מהגזרה, טוב, אולי חוץ מכמה יחידות סגולה, כולנו כאחת נקיים בנאמנות את "בעצב תלדי בנים". ובנות.

זו היית את שהרגעת דווקא אותי ואמרת לי "אמא די", ככה זה וזהו, והעיקר שהם פה, התינוקות המדהימים האלו.

המשך,

בשמחות, שמתי לב על עצמי שאני זקוקה למוצר שקשור לממלכת ה"זמן", שאשמח שיהיה לו שם מוגדר בעברית.

רגע,

המשפט של הסבתות "לדברים טובים מתרגלים מהר" הוא נכון, אבל,

רגע.

יש תופעה בשמחות שאני רוצה שתהיה לה מילת זמן משלה. כי אני פוגשת את הדבר הזה אצל רבות מאיתנו: איזה עיכוב התפתחותי בתפיסה. חוסר יכולת להאמין שזה אמיתי וקרה. אושר השמור לבעלי הסיפורים לטובתם.

בזמן החתונה עצמה, אנחנו רוקדות ומחייכות, מתפקדות, אומרות יפה שלום לכל האורחים, בזמן הלידה אנחנו - פיטוצין, איפה המרדים.

בזמן בר המצווה, אנחנו יודעות מעזרת הנשים להצביע על הבחור ולהראות את הפנים הטהורות שלו מתחת לכובע השחור והענק עליו. איך אנחנו בבריתות מתפקדות, אבל זה לא שאנחנו ממש קולטות מה קורה איתנו. אנחנו עושות.

כי צריך לעשות. כי ראינו איך אחרות.

כדי ששמחה תרד עמוק עמוק אל נשמת כל חי שנתפסת היטב במח, אנחנו צריכות שקט של שגרה, צריכות את עצמנו בחזרה, צריכות לעמוד בתפילת מנחה פשוטה, כשבצד עגלה עם תאומים, ולהבין מה קרה כאן בחיים.

אני רוצה לספר לך שמה שהכי עזר לי לקלוט את הנס המופלא שהתרחש בלידה הזו, זה אולם אחד גדול, ופתח צר מהחלון, דרכו הצצתי אתמול.

האולם: אולם מפעל הפיס ברמת אלחנן.

האירוע: מסיבת בת מצווה של אחותך הקטנה, בית ספר "תפארת תמר", אני הכתבת הבלתי פורמלית שהוסמכה לסקר ערבי אמהות ומסיבות של בנות.

רק להבין כמה כבוד ניתן שם באירוע הזה, בתוכן שלו, למשמעות של מה זה להיות בת של מצווה, כמה ילדות יהודיות הן חשובות.

כשחברה שלי שיתפה אותי שהיא עומדת לעזוב בית ספר בית יעקב שלא נתן מספיק כבוד לאירוע הזה, שם אצלם, לא ממש הבנתי אותה.

אתמול, מעבר למרק ששמעתי שהגיע ביום הקר הזה של החזרות, תלמידות יהודיות בנות שתים עשרה הבינו מתוך ההתרגשות, החזרות, המקצועיות, האורות, הצלילים, התלבושות, הצעדים, כמה כבוד יש סביבן. מה קורה בשמיים כשהן מוזמנות לעולם של קיום מצוות. כמה מאחורי כל איש חייבת לעמוד אישה, שהיתה פעם ילדה, והסבירו לה, במהלך כיתה ו', מה זה אומר להיות חלק ממערכת התורה שהיא שלך לא פחות משהיא שלו.

כשהמנהלת, הגב' רחל רבינוביץ', אמרה את המשפט ההוא, דמעות באו בי. היא אמרה "אלה הילדות שאחראיות על הדור הבא".

ואז עזבתי את האולם, לא פיסית, רק במחשבה, כי ידעתי, ממך, כמה מהר זאת אמירה שהופכת למציאות. הן רוקדות כאן, הקטנות האלה, עם שמלות וצמות מורמות מעלה ביופי מעודן שכזה. הן נראות קטנות ותמימות, אבל תוך פיפס של שניה, הן יולדות את הדור הבא.

עזבתי במחשבות את האולם, ונזכרתי איך רק לא מזמן את רקדת כאן. איך היה לך תפקיד ראשי, בזה האולם, בהצגת סוף השנה, ברמת אלחנן, ואיך עכשיו קיבלת את התפקיד הראשי האמיתי שלך, וה' פקד את שרה, והאמין בה, ובצחוק הבריא שלה. את אולי עוד לא בת עשרים ואחת, ילדה אהובה שלי, אבל ה' כבר סומך עליך, פעמיים. ברכה והצלחה, ככה הרי קראתי להם שם, כל תקופת ההמתנה.

מכתב, ממעריצה.