הרבנית ימימה על השכול הנוראי: "שני אחים, חתן אחד. איך ממשיכים מכאן?"

שני אחים נרצחו בערב שבת. אשר ויעקב פלאי הי"ד, רק בני שש ושמונה. אברך צעיר נרצח בערב שבת, שלמה אלטר לדרמן הי"ד, לא מכבר נשא אישה. אצל האויבים שלנו והשונאים שלנו והרוצחים שלנו, אנחנו כן אחים. תמיד אחים. אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. ואצלם, כשאח אחד נפגע, האח האחר נפגע אחריו, כי ככה זה הדף.

לכל אירוע יש הדף אדיר. כשאנחנו מדברים על נפגעי הלם, אלה יהיו כמובן גם האנשים שהיו בתחנת האוטובוס כשהמחבל ביצע את פיגוע הדריסה, על אף שהם לא נפגעו בגופם. הם יהיו גם את וגם אני. פתאום אנחנו מבינים עד כמה הקיום שלנו כאן בעולם שברירי מאוד.

ולפיגוע יש כל כך הרבה אדוות של פגיעה: במעגל הישיר יהיו האחים והאחיות של שני הילדים המתוקים האלה, שהיו עדים לדריסה האכזרית. ורעייתו הצעירה של האברך, שנרצח לעיניה. ויש את האחיות, שאנחנו לא זוכרות בכלל – אחיות בבית החולים, שאומרות לי: ימימה כבר שבת שנייה החודש הזה! אנחנו לא מסוגלות! והן ממררות בבכי.

ולנו מול העיניים יש שתי נשים נפגעות הדף, הנוגעות ביותר ללב: אלמנה צעירה שלא יודעת אנה היא באה ומה היא עכשיו – בת? רעיה? אלמנה? ואמא אחת, שבעלה פצוע, ושני בניה מתים, ואנה היא באה. שתי נשים שעל כורחן הופכות לסמל גבורה נורא.

אז חז"ל ידברו בדיוק עליה, על זו שכל השבת לא תדבר. היא לא תדבר על שני בניה היפים שנרצחו על ידי הרומאים. זו ברוריה. היא תסעד את סעודות השבת ומישהו דרס לה את הלב ודרס לה עוד הפעם את הלב אבל מילה היא לא תוציא.

ובמוצאי שבת היא תספר לאיש שלה, לרבי מאיר בעל הנס. והיא תגיד לו, קרה לי משהו ואני חייבת את עצתך. ביום שישי, ממש סמוך לשבת, הגיע אדם ואמר לי שהוא הפקיד אצלי שני אוצרות מאוד, מאוד יקרים. עכשיו הוא הגיע והוא רוצה לקחת אותם בחזרה. האם הייתי אמורה להחזיר לו אותם?

ורבי מאיר עונה לה: בוודאי, אני מתפלא עליך, את תלמידת חכמים. ברור – זה שלו!

ואז היא מעלה אותו לעליית הגג. בגמרא עליית הגג היא דימוי למקום שהוא בין השמים ובין הארץ, מקום שאנחנו לא מסוגלים לתפוס אותו. והיא מראה לו את שני בניהם המתים.

הִתְחִיל בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: בָּנַי בָּנַי, רַבַּאי רַבַּאי (רבּוֹתיי)! רַבַּאי – שֶׁהָיוּ מְאִירִין פָּנַי בְּתוֹרָתָן! ובָּנַי – כְּדֶרֶךְ הָאֶרֶץ, הטהרה שלכם זו טהרה שיש רק לילדים, ששום מבוגר לא יכול לזכות לה!

ואז היא אומרת לו בשקט, רַבִּי, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי, שכשבא בעל הפיקדון לבקש את הפיקדון בחזרה, אָנוּ צְרִיכִים לְהַחֲזִיר הַפִּקָּדוֹן?

ואז חז"ל אומרים: עָלֶיהָ אָמַר הַכָּתוּב, "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא".[1]

מה זה "אשת החיל" הזו? מיהי האישה הזו שאנחנו שרים לה בערב שבת בלי לשים לב למילים האלה?

זו האישה שיודעת: אני עכשיו חייבת להיות שבת. אי של שלווה. לחייך. להמשיך. זה הכוח הזה של אשת החיל, זו שיודעת שהיא מפקדת עכשיו על חַיִל גדול מאוד, וחלק מהחיילים שלו נפלו בקרב, אבל אם היא, המפקדת, תיפול ברוחה, אז מה יהיה על הבית הזה? אז נפסיד חלילה בכל המלחמה? אז המשפחה הזו תתפרק לגמרי?

אז היא עכשיו תתפוס פיקוד. היא תשהה את הצער הנורא של עצמה, את הבכי הנורא של עצמה, ותדע שהיא עכשיו, בשתי ההלוויות האלה, אמא של שבת. היא תדאג לאיך האיש שלה יקבל את הבשורה הזו. היא תהיה כמו האמא אתמול בהלוויה, עוטפת את הגוזלים שנשארו לה, בניה הנותרים, כמו מי שפיר. היא תחזיק בהם. היא תאמר "אני כאן בשבילכם. שַׁבָּת הַיּוֹם לָה'. גם את מוצאי השבת נשרוד. אמא כאן".

ופתאום היא מקבלת כוחות – שיש רק לאמא רחל! – לעמוד ולהתעקש ולהחזיק את העולם הזה, באמצע הדרך, כשהבית עצמו רועד כולו.

היא תהיה אם הדרך עבור כולם.

אלה כוחות שאנחנו עומדות מולם נפעמות ומצדיעות לה, לאשת החיל הזאת. היום אנחנו מצדיעות לנשים האלה שקמות בכל בוקר, אלה שחוו את זה לא עלינו על בשרן, אלה שהן במעגל הדף קצת יותר רחוק וקמות מפני שיש כאן בית לדאוג לו, יש כאן איש לדאוג לו, יש כאן ילדים קטנים שצריך להמשיך איתם לשבוע הבא.